מסכת אהלות, פרק ב, משנה ג

משנה ג: אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וּבֵית הַפְּרָס, אֵבָר מִן הַמֵּת, וְאֵבָר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסָרוּ. כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי חֻלְיוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ חֻלְיָה אֶחָת. וּבַגֻּלְגֹּלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ, בַּקָּטָן שֶׁל רוֹפְאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּגָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה:

משנה ג: לאחר שהתבאר במשניות הקודמות אילו חלקים מהמת מטמאים גם בטומאת אהל, מבארת המשנה אֵלּוּ דברים מְטַמְּאִין רק בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. עֶצֶם המת בשיעור כַּשְּׂעֹרָה, כיון שנאמר (במדבר י טיח) 'וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר' ומכך שנאמר רק 'בעצם' ולא 'בעצם אדם' מוכח שעצם המת מטמאת במגע אף כשאין ניכר עליה כלל שהיא באה מגוף האדם, ולכן אפילו בשיעור שעורה היא מטמאת. אבל לגבי אהל נאמר (במדבר יט יד) 'אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל', שיש צורך שיהא ניכר שזהו אדם, ועצם בשיעור קטן כשעורה אינה ניכרת כלל שבאה מגוף האדם. וְאֶרֶץ הָעַמִּים – גוש אדמה שהובא מחוץ לארץ לארץ ישראל, מטמא את הנוגע בו או את הנושאו מדרבנן, מחשש שמא מעורבת בו עצם קטנה כשעורה, כיון שדרך הגויים לזלזל במתים ולקבור אותם בכל מקום (אבל הנכנס בעצמו לחוץ לארץ נטמא אף אם אינו נוגע כלל בעפר, כיון שגזרו חכמים טומאה אפילו על אויר של חוץ לארץ). וּבֵית הַפְּרָס – שדה שהיה בה קבר אדם, ונחרשה כולה ונשברו עצמות המת והתערבו עם העפר של השדה, גזרו חכמים שתהא כל השדה בחזקת טומאה עד מרחק של מאה אמה מהקבר לכל צד (ו'פרס' הוא לשון פרוסה ושבירה, על שם שבירת עצמות המת). אֵבָר מִן הַמֵּת, וְכן אֵבָר מִן הַחַי, שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, והיינו שאין עליהם בשר בשיעור שאם היה חי היה האבר יכול להתרפא, אלא פחות מכך, וכן הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת, אפילו היו שניהם יחד, שֶׁחָסָרוּ, ומבארת המשנה, כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה לענין זה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי חֻלְיוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ אם חסרה חֻלְיָה אֶחָת. וּמהו שיעור החסרון בַגֻּלְגֹּלֶת לענין זה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שנחסר בו כִּמְלֹא עובי מַקְדֵּחַ, ולהלן יבואר איזה מקדח. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שנחסרה הגולגולת כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת מחמת חסרון זה, והיינו שנחסר בו כרוחב סלע, שהוא מעט פחות משליש טפח. ומבארת המשנה את דעת בית שמאי, בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ, בַּקָּטָן שֶׁל רוֹפְאִים, המשתמשים בו לפתוח בו שלפוחיות של פצעים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שיעורו בַּמקדח הגָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, שהיה מונח בלשכה מיוחדת בעזרה, והיה רחבו כמטבע של פונדיון.