מסכת אהלות, פרק ב, משנה ב

משנה ב: רְבִיעִית דָּם, וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה מִמֵּת אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִשְּׁנֵי מֵתִים. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻלּוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רְבִיעִית. כַּזַּיִת רִמָּה, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא כִבְשָׂרוֹ, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אֵפֶר שְׂרוּפִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שִׁעוּרוֹ בְרֹבַע, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת, טָמֵא, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגְּבָלוֹ בְמַיִם, אֵינוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה:

משנה ב: ממשיכה המשנה לבאר מה הם חלקי המת המטמאים בטומאת אהל: נאמר בתורה (במדבר יט יג) לגבי טומאת מת 'כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת', ו'נפש' הוא כינוי לדם, כמו שנאמר (דברים יב כג) 'כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ', ולכן אף דם המת לבדו מטמא, ומשנתנו מבארת מהו שיעור הדם המטמא. רְבִיעִית דָּם של המת, שיצאה כולה לאחר מיתה, כיון שבתחילת ברייתו של אדם יש בו רביעית דם, וּרְבִיעִית 'דַּם תְּבוּסָה' – דם שיצא חלקו בחייו וחלקו לאחר מיתתו, ובשני אופנים אלו יש צורך שתהא הרביעית כולה מִמֵּת אֶחָד, כיון שנאמר (ויקרא כא יא) 'וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא', ומכך שנכתבה תיבת 'נַפְשֹׁת' בכתיב חסר יש לדרוש שרק כאשר כל הדם בא מנפש אחת הרי היא מטמאת (ואמנם רק רביעית דם מטמאת מן התורה, ואילו רביעית דם תבוסה מטמאת רק מדרבנן). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אפילו אם היתה רביעית הדם מִשְּׁנֵי מֵתִים, הרי היא מטמאת, כיון שדרך הקריאה היא 'נַפְשֹׁות', בלשון רבים, ללמד שאפילו אם היה הדם משתי נפשות, הרי הוא מטמא (ומכך שלא נאמר 'נפשות מתים' אלא 'נפשות מת' מוכח שדי ברביעית אחת משני המתים, ואין צורך בשתי רביעיות).

דַּם של קָטָן, שֶׁיָּצָא כֻלּוֹ – יצא כל הדם מגופו, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שיעורו בכָּל שֶׁהוּא, ואפילו פחות מרביעית, וכמו שבעצמות גוף שלם אין צורך בשיעור של רובע הקב, כך בדם של כל הגוף אין צורך בשיעור של רביעית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אף בדם של קטן יש צורך ברְבִיעִית, ואין זה דומה לעצמות שידוע בבירור שכל עצמות הגוף נמצאות, כיון שבדם לא יתכן שלא נשארה טיפת דם בתוך הגוף.

כַּזַּיִת רִמָּה – תולעים שנוצרו מבשר המת, בֵּין רימה חַיָּה בֵּין רימה מֵתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא בהם כִבְשָׂרוֹ של המת, כיון שאף האדם עצמו מכונה 'רימה', שנאמר (איוב כה ו) 'אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה'. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, כיון שהרימה היא בריה חדשה, ואין זה דומה לרקב וכדומה שהוא גוף המת עצמו שהשתנה.

אֵפֶר של בני אדם שְׂרוּפִים, באופן שלא התערב בהם אפר עצים וכדומה, אלא נשרפו בפני עצמם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שִׁעוּרוֹ בְרֹבַע קב של אפר, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין לגמרי, כיון שהם סוברים שלאחר שנשרף הגוף הרי אינו נחשב כלל כ'מת' אלא כדבר חדש שנוצר לאחר השריפה.

מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת, והיינו כשנקבר אדם בארון של שיש ללא בגדים כלל, שהתבאר במשנה הקודמת שבשיעור 'מלא תרווד' (והוא מלא חפניים) יש שיעור המטמא, אלא שכאן מדובר כשסיידו את הארון בסיד, ולאחר שנרקב הגוף עצמו מתפורר גם הסיד ומתערב ברקב, ותערובת זו מכונה 'עפר קברות', ובאופן שיש מעט יותר מ'מלא תרווד' של תערובת זו, שיערו חכמים שיש בה מלא תרווד של רקב המת עצמו, ולכן טָמֵא (ואף שהתבאר במשנה הקודמת שבאופן שנקבר בכסותו אינו מטמא כלל אפילו אם היה השיעור הרבה יותר ממלא תרווד, היינו כיון ששם התערב רקב הבגדים עם המת מתחילה, ובזה אין טומאה לעולם אפילו אם באמת היה מהמת לבדו שיעור מלא תרווד. אך כאן שתחילה נרקב המת לבדו וחלה עליו שם טומאה, ואחר כך התערב בו מעט סיד, נשאר בטומאתו). ורַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, כיון שהוא סובר שכיון שהתערב מעט סיד ברקב המת, אף שהתערב לאחר שכבר נרקב המת, מכל מקום לאחר שהתערב בו שוב אינו מטמא. מְלֹא תַרְוָד רָקָב של מת לבדו, אפילו שֶׁגְּבָלוֹ בְמַיִם ונעשה כמו עיסה אחת, מכל מקום אֵינוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה – אין זה נחשב כדבר אחד, אלא כפירורים רבים נפרדים, וכיון שלא יתכן שיגע האדם בכל הפירורים יחד, אין רקב זה מטמא בטומאת מגע (וכל שכן אם לא גיבלו במים, שניכר שהם פירורים חלוקים ולא יתכן שיגע בכולם יחד, שאינו מטמא במגע), אבל מטמא בטומאת משא ובטומאת אהל.