מסכת פסחים, פרק י, שיעור 53

אָמַר רָבָא, מצוות אכילת מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה היא דְּאוֹרַיְיתָא, וְאילו מצוות אכילת מָרוֹר היא מדְּרַבָּנָן. שואלת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה אכילת מָרוֹר, שהיא דרבנן, הרי זה כיון דִּכְתִיב לגבי קרבן פסח (במדבר ט יא) 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', ויש ללמוד מכך שרק בִּזְמַן דְּאִיכָּא – שיש קרבן פֶּסַח, אִין – יש מצוות אכילת מרור, ואילו בִּזְמַן דְּלֵיכָּא – שאין קרבן פֶּסַח, לֹא – אין מצוות אכילת מרור, ואם כן קשה, מַצָּה נַמִי – הרי גם לגבי מצה יש לומר כן, דהָא כְּתִיב – שהרי נאמר 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', ומדוע אכילת מצה נוהגת בזמן הזה אף מדאורייתא.

משיבה הגמרא, מַצָּה, הָדַר אַהַדְרֵיהּ קְרָא – חזר הפסוק והחזיר את חיוב המצה אף לזמן הזה, דִּכְתִיב (שמות יב יח) 'בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת', ופסוק זה בא לרבות שאף בזמן שאין קרבן פסח, יש חיוב אכילת מצה.

מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – שנינו בברייתא כדברי רבא, נאמר בפסוק (דברים טז ח) 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ', ללמד, מַה ביום השְּׁבִיעִי אכילת המצה היא רְשׁוּת, ואינה חובה, שהרי בפסוק זה נאמר רק 'ששת ימים תאכל מצות', אַף בשֵׁשֶׁת היָמִים אכילת המצה היא רְשׁוּת. מַאי טַעְמָא – וכיצד יש ללמוד זאת, כיון שהיום השביעי הֲוָה דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל – היה כלול בתוך שאר ימי החג שהרי נאמר (שמות יג ו) 'שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה", וְיָצָא מִן הַכְּלָל – הוציאתו התורה מהכלל, שלא נאמר כאן אלא 'ששת ימים תאכל מצות', הרי למדנו שהשביעי הוא רשות, ובאופן כזה אנו אומרים שלֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ בלבד יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא, שאף בכל ששת הימים אכילת המצות היא רשות. יָכוֹל הייתי לומר שאַף אכילת מצה בלַיְלָה הָרִאשׁוֹן היא רְשׁוּת, תַּלְמוּד לומַר – לכך נאמר בפסוק 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'. ממשיכה הברייתא ואומרת, אֵין לִי ללמוד מפסוק זה, שיש מצוות אכילת מצה בלילה הראשון אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִקְדָשׁ קַיָּים, שאוכלים את קרבן הפסח, ומתקיימת המצוה 'על מצות ומרורים יאכלוהו', בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִקְדָשׁ קַיָּים, מִנַּיִן שיש מצוה לאכול מצה, תַּלְמוּד לומַר 'בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת', הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה – חייבה התורה את אכילת מצות 'בערב', בליל פסח, אף בזמן שאין נוהגת אכילת קרבן הפסח.

שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי, בְּמסכת שְׁבוּעוֹת בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי (ה"ד), אדם האומר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל מַצָּה', אָסוּר לֶאֱכוֹל מַצָּה אפילו בְּלֵילֵי הַפֶּסַח, ואף שאין אדם יכול להשבע לבטל את המצוה, מכל מקום מתוך שחלה שבועתו על כל ימות השנה, שבהם אין מצוה לאכול מצה, חלה היא אף על ליל פסח, הגם שיש בו מצות אכילת מצה. אבל האומר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל מַצָּה בְּלֵיל הַפֶּסַח', לוֹקֶה משום שבועת שוא, שהרי נשבע לבטל את המצוה, ושבועה כזו אינה חלה כלל, והרי זו שבועת שוא, וְאוֹכֵל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. כמו כן, האומר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּצֵּל', אָסוּר לֵישֵׁב בסוכות בְּצֵל סוּכָּה, שמתוך שחלה השבועה על שאר מקומות הצל, חלה היא אף על צל הסוכה. אבל האומר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה, לוֹקֶה משום שבועת שוא, שאין שבועתו חלה כלל, וְיוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה.

כָּתוּב בְּסִיפְרִי דְּבֵי רַב, נאמר בפסוק (במדבר ו ג) 'מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר', ובלשון זו בא הפסוק לַעֲשׂוֹת את דין שתיית יֵין מִצְוָה כְּדין שתיית יֵין הָרְשׁוּת וכו', שכשם שאסור לנזיר לשתות יין שאין בו מצוה, כך אסור לו לשתות יין של מצוה, כגון יין קידוש והבדלה, או ארבע כוסות בליל פסח.