מסכת אהלות, פרק ג, משנה ד

משנה ד: כֵּיצַד. הַמֵּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתוֹ מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, טָמֵא. שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם, טָמֵא. הָיוּ תְחוּבִים בִּידֵי אָדָם, טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר:

משנה ד: כֵּיצַד הוא הדין שהתבאר בסוף המשנה הקודמת, שכאשר השיניים, השיער והצפרניים מחוברים לגוף המת, מטמאים הם כמותו, היה גוף הַמֵּת מִבַּחוּץ – חוץ לבית, וּשְׂעָרוֹ של המת ארוך ונכנס בִפְנִים, הַבַּיִת וכל מה שבתוכו טָמֵא, כדין אהל המת, והוא הדין לשיניים ולצפרניים.

דין נוסף בענין דומה: עֶצֶם של מת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר כפי שנברא עמו, והִכְנִיס מִקְצָתוֹ של העצם ללא הבשר מִבִּפְנִים, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו, אף על פי שעצם שאינה אבר שלם אינה מטמאת טומאת אהל, ואף שהכזית בשר נמצא כולו מחוץ לבית, מכל מקום הרי זה טָמֵא, כיון שהעצם נחשבת כ'יד' של הבשר וכחלק ממנו, וכאשר חלק מהעצם נמצא בתוך הבית הרי זה כאילו כל העצם עם הבשר שעליה בתוך הבית, וכיון שבכזית בשר יש טומאת אהל, נטמא הבית כולו. וכן אם היו שְׁנֵי עֲצָמוֹת, וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בָּשָׂר, אם הִכְנִיס מִקְצָתָם מִבִּפְנִים וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם, אף שאינו מאהיל כלל על הבשר, ואף שאין כאן כזית בשר במקום אחד, אלא כשני חצאי זיתים כל אחד בפני עצמו, סוברת משנתנו שיש 'יד' אף לשיעור של כחצי זית, ונחשב העצם כחיבור וכאילו הכל נמצא בתוך הבית, ולכן כל מה שבתוך הבית טָמֵא. אמנם כל זה כשהיה הבשר מחובר בעצם מטבע ברייתו, אבל אם הָיוּ העצמות תְחוּבִים בבשר בִּידֵי אָדָם, שצירף את בשר המת לעצמות המת, ולא נבראו כך יחד, הבית טָהוֹר, כיון שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם נחשבים חִבּוּר, וממילא אף כשהעצם נמצאת בתוך הבית אין זה נחשב שגם הבשר הדבוק לעצם נמצא בבית, וכיון שאין הבית מאהיל על הבשר, אינו נטמא ואינו מטמא בטומאת אהל.