מסכת ראש השנה, פרק א, שיעור 1

מסכת ראש השנה עוסקת בעיקר בדיני ראש השנה, ומתוכם הביא הרי"ף את הענינים הנוהגים אף בזמן הזה: בפרק ראשון יובאו עיקר עניני ימים אלו כימי הדין, בהלכה ובאגדה. בפרק שלישי יובאו הלכות תקיעת שופר, ובפרק רביעי הלכות סדרי התפילות של ימים אלו.

משנה

אַרְבָּעָה 'רָאשֵׁי שָׁנִים' הֵם – ארבעה ימים בשנה נחשבים כ'ראש השנה', כל אחד לענין מסוים. ומבארת המשנה, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים – למנין שנות מלכותם של מלכי ישראל, כלומר,

השנה הראשונה למלכותו מסתיימת תמיד באחד בניסן, ואפילו אם התחיל המלך למלוך רק בחודש אדר, הרי מיד כשהגיע ניסן מחשיבים זאת כאילו הושלמה שנה שלימה, ומתחילים למנות שנה שניה למלכותו, ואף כותבים כן בתאריכי השטרות, וְלָרְגָלִים – לענין חג הפסח שבו, ובגמרא יבואר מה נפקא מינה מכך. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שציותה התורה להפריש מעשר מכל הבהמות הטהורות שנולדו לאדם במשך השנה, ויש לעשר מבהמות של כל שנה בפני עצמן, ומנין ה'שנה' לענין זה הוא מא' באלול ועד סוף חודש אב של השנה הבאה. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן חולקים ואוֹמְרִים, ראש השנה למעשר בהמה הוא בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.

גמרא

שנינו במשנה, 'באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים', שואלת הגמרא, 'רְגָלִים', בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּא, בתמיהה, וכי יש יום טוב באחד בניסן, והרי יום טוב של פסח בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הוּא, וכיצד אמרה המשנה שאחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חִסְדָּא, כוונת המשנה היא שרֶגֶל שֶׁבּוֹ – הרגל שחל בחודש ניסן, והיינו חג הפסח, הוא תְּחִלָּה לָרְגָלִים.

מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לענין איזו הלכה יש נפקא מינה מי הוא הרגל הראשון משלש הרגלים. ומשיבה, לְנוֹדֵר – לאדם הנודר להביא קרבן לבית המקדש, לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּבַל תְּאַחֵר – לענין הזמן שבו הוא עובר באיסור 'כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ' (דברים כג כב), ומבארת הגמרא, דְּתַנְיָא בברייתא, אֶחָד [-בין אדם] הַנּוֹדֵר להביא קרבן, וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בהמה מסוימת לקרבן, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ – מתחייב לתת למקדש את ערכו של אדם מסוים, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים ולא הביא, עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים כְּסִדְרָן – כסדר שהם כתובים בתורה, וְהיינו שיהא חַג הַמַּצוֹת תְּחִלָּה. וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, רְגָלִים אלו, שאם איחר האדם מלהביא בהם את נדרו עובר בבל תאחר, פְּעָמִים שהם שְׁלֹשָׁה, פְּעָמִים שהם חֲמִשָּׁה, ופְעָמִים שהם אַרְבָּעָה, הָא כֵּיצַד, אם נָדַר לִפְנֵי הַפֶּסַח, הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה, שמיד כשעברו עליו פסח שבועות וסוכות, עובר בבל תאחר. נדר לִפְנֵי עֲצֶרֶת, הֲרֵי כָּאן חֲמִשָׁה, שהרי תחילה יעברו שבועות וסוכות, ורק אחרי שיעברו שוב פסח שבועות וסוכות כסדרם יעבור באיסור זה. נדר לִפְנֵי הֶחָג – לפני סוכות, הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה, שהרי לאחר שיעבור סוכות יתחיל מנין שלשת הרגלים כסדרם.

הגמרא מביאה ברייתא בענין חיוב קיום נדרי קרבנות וצדקה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (דברים כג כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ', וכך נדרש הפסוק, 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ', זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, המוטלת על האדם, לקיים את נדרו. 'תִּשְׁמוֹר', זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שעובר עליה האדם אם אינו מקיים את נדרו. 'וְעָשִׂיתָ', זו אַזְהָרָה לְבֵית דִין שֶׁיֵּעֲשׂוּךָ – שיכפו את האדם לקיים את נדרו. 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ', זֶה נֶדֶר שנודר האדם להביא קרבן לבית המקדש. 'לַה' אֱלֹהֶיךָ', אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים. 'נְדָבָה', כְּמַשְׁמָעָהּ, שנודב האדם בהמה מסוימת לקרבן, ועליו להביאה למקדש. 'אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ', אֵלּוּ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שמתנדב האדם ממון או חפצים לצרכי בנין בית המקדש. 'בְּפִיךְ', זוֹ צְדָקָה, שאף כשמתחייב האדם לתת צדקה נחשב הדבר כנדר, ועליו לקיים את דיבורו.

אָמַר רָבָא, וּצְדָקָה – אדם הנודר צדקה, מִיחַיֵּיב עֲלָהּ לְאַלְתַּר – עובר מיד ב'בל תאחר' אם אינו נותן את הצדקה לעניים. מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך, ובמה שונה הצדקה משאר הנדרים, דְּהָא קַיְימֵי עֲנִיִּים – כיון שיש עניים לפניו, ועליו ליתן להם את מה שנדר, ואין זה דומה לנודר קרבנות או ממון לבדק הבית, שאינו יכול לקיים את נדרו עד שיגיע לבית המקדש, ולכן אינו עובר איסור עד לאחר שלשה רגלים.

משנה

משנתנו ממשיכה בביאור 'ראשי השנים' שנימנו במשנה הקודמת: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים – למנין שנות מלכותם של מלכי הגויים, ש'שנה' למלכותם מתחילה בתשרי, וְלַשְּׁמִטִּים וְלַיּוֹבְלוֹת, שהן מתחילת בתשרי, לענין איסור עבודה בקרקע, וכן לַנְּטִיעָה של ערלה, שאם ניטעה ארבעים וארבעה יום קודם לאחד בתשרי [ועברו שבועיים לקליטתה בקרקע, ושלשים יום להחשיבה כנטועה 'שנה'] מחשיבים זאת כ'שנה' למנין שנות הערלה, ובאחד בתשרי מונים לנטיעה שנה שניה, וְלַיְרָקוֹת – למעשר ירק, שאין תורמים ממה שנלקט קודם תשרי על מה שנלקט אחרי אחד בתשרי. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן – למעשר פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שחנטו קודם שבט על פירות שחנטו לאחר אחד בשבט, דִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. אבל בֵּית הִלֵּל אוֹמֵר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ – בשבט, הוא ראש השנה לאילן.

גמרא

שנינו במשנה, 'באחד בתשרי ראש השנה לשנים', והיינו למנין שנות מלכותם של מלכי הגויים. מבררת הגמרא, 'רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָׁנִים' לְמַאי הִלְכְתָא – לאיזה ענין יש נפקא מינה מכך. מבארת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, לִכתיבת הזמן בשְׁטָרוֹת בשטרות, כְּדִתְנַן במשנה, שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – שנכתב בהם זמן המוקדם לזמן האמיתי שבו נכתב השטר, פְּסוּלִין, מחשש שכאשר יבא המלוה לגבות את חובו מלקוחותיו של הלוה [במקרה שאין ללוה ממון], יגבה מלקוחות שקנו מאותו זמן הכתוב בשטר, אף שבאמת לא השתעבדו למלוה נכסים אלו, שהרי שעבוד המלוה חל רק על נכסים שהיו ברשות הלוה בזמן האמיתי של ההלואה, ואילו נכסים אלו כבר נמכרו קודם לכן. ושטרות חוב שניתן לגבות בהם שלא כדין, פסולים. וְשטרות חוב הַמְאוּחָרִין – שכתבו בהם תאריך מאוחר יותר, כְּשֵׁרִים, שהרי אין בהם חשש תקלה, אלא המלוה הוא שמפסיד בכך שלא יוכל לגבות אלא מנכסים שהיו ברשות הלוה מהזמן הכתוב בשטר, וכיון שהוא מסכים לכך אין כל פסול בשטר, וכיון שבשטרות כותבים את הזמן למנין שנות מלכי אומות העולם, כתבה המשנה ש'שנה' שלהם מתחילה בתשרי.