משנה
נאמר בפסוק (דברים כה ז-י) 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ, וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו, וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל'. פרק זה עוסק בביאור פרטי הדינים של דרך החליצה:
מִצְוַת חֲלִיצָה, בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין. וַאֲפִלּוּ היו שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת – שאינם מומחים. חָלְצָה בְּמִנְעָל, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, כלשון הפסוק. בְּאַנְפִּלְיָא – מין מנעל של בד, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, כיון שיש צורך שתהא זו נעל המגינה על הגוף, ומנעל של בגד אינו מגן. חלצה בסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב – עור המקיף את הרגל מאחוריה, ומעכב את הסנדל מלצאת מעצמו, כָּשֵׁר. אבל בסנדל שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב, פָּסוּל, כיון שהוא נשלף מעצמו, ויש צורך שהיבמה היא שתחלוץ.
אם היו רצועות הסנדל קשורות מִן הָאַרְכֻּבָּה [-הברך] וּלְמַטָּה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, אך אם היו הרצועות קשורות על רגלו מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, ובגמרא יבואר הטעם לכך.
גמרא
שנינו במשנה, 'מצות חליצה בשלשה דיינים, ואפילו שלשתן הדיוטות'. תמהה הגמרא, וּמֵאַחַר דַּאֲפִילוּ הֶדְיוֹטוֹת כשרים לחליצה, דַּיָּינִין לָמָּה לִי – מדוע נקטה המשנה בתחילת דבריה שמצוות חליצה בשלשה דיינים. מתרצת הגמרא, הָא קָא מַשְׁמָע לָן – דין זה השמיעה לנו המשנה בלשון זו, דְּגם אם נעשית החליצה בפני הדיוטות, בָעֵינָן – יש צורך שֶׁיהיו יּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִין. ומסייעת לכך הגמרא, תָּנִּינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – שנינו במשנתנו דין זה המפורש בברייתא, מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּחֲמִשָּׁה.
מבררת הגמרא את ההלכה בנידון זה: אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה, מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה, וכשיטת תנא קמא שבברייתא, והטעם לכך, הוֹאִיל וְסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָותֵיהּ בִּמְקוֹם מַחֲלוֹקֶת – כיון שהובא דין זה במשנה בסתם, ללא מחלוקת של רבי יהודה, ואף שבדינים אחרים שהובאו באותה משנה נחלק רבי יהודה, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה במסכת סנהדרין (ב.), סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּיאוּנִין, בִּשְׁלֹשָׁה, וְלֹא קָא מַפְלִיג – ולא נחלק על כך רַבִּי יְהוּדָה, שְׁמַע מִינָּה הֲדַר בֵּיהּ – ומוכח מכך שחזר בו רבי יהודה מדבריו שבברייתא, ומודה הוא לחכמים שאין חליצה צריכה חמשה, אלא די בשלשה.
אָמַר רָבָא, צְרִיכֵי דַּיָּינִין לְמִיקְבַּע דּוּכְתָּא – קודם לחליצה צריכים הדיינים לקבוע מקום מיוחד לשם כך, דִּכְתִיב – שהרי כך נאמר בפרשה זו (דברים כה ז) 'וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה', ומלשון 'הַשַּׁעְרָה' משמע שזהו מקום המיוחד ומזומן לשם כך.
חוזרת הגמרא לדון בענין מספר הדיינים הנצריכם לחליצה: רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, עָבְדוּ עוּבְדָּא בַּחֲמִשָּׁה – עשו מעשה בחליצה והצריכו בה חמשה. תמהה הגמרא, כְּמַאן – כדעת מי עשו כן, והלא לכאורה זהו כְּרַבִּי יְהוּדָה, ומדוע עשו כן, וְהָא הֲדַר בֵּיהּ – והרי חזר בו רַבִּי יְהוּדָה מדבריו, וכמו שהתבאר. מתרצת הגמרא, לְפִרְסוּמֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא – עשו כן רק כדי לפרסם את הדבר, כדי שלא תינשא לכהן [כיון שיחשבו שהיא ככל אלמנה המותרת לכהונה], או כדי שיידעו שהיא פנויה ומותרת להינשא, ועל אף שאין זה נצרך מצד הדין.
הגמרא מביאה מעשים שונים בענין דרך עשיית חליצה: אָמַר רַב כַּהֲנָא, הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה – פעם אחת עמדתי לפני רב יהודה, כשבא לפניו מעשה חליצה, ואָמַר לִי, [סַק] תִּיב אַזִּירְזָא דְקָנֵי – בא ושב על אגודת קנים זו, לְמַלּוֹיֵי חֲמִשָּׁה – למלאות את מספר הדיינים לחמשה, לְפִרְסוּמֵי מִילְּתָא – כדי לפרסם את הדבר. רַב שְׁמוּאֵל [בַּר יְהוּדָה], הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ – היה עומד לפניו דְּרַב יְהוּדָה, אָמַר לֵיהּ, סַק תָּא לְזִירְזָא דְקָנֵי – בא ושב על אגודת קנים זו, לְמַלּוֹיֵי חֲמִשָּׁה – למלאות את מספר הדיינים לחמשה, לְפִרְסוּמֵי מִילְּתָא. אָמַר לֵיהּ – אמר רב שמואל בר יהודה לרב יהודה, תָּנִּינָא – הרי יש ברייתא בידי, שכך שנינו בה, חליצה נעשית בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל גֵּרִים, וַאֲנָא גֵּר אֲנָא – והרי אני גר, ואיני יכול להשתתף בחליצה זו, ואפילו לא כאחד מהחמשה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אדם כזה, כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, מָרַעְנָא שְׁטָרָא דְּמָמוֹנָא אַפּוּמֵיהּ – אם יאמר לי על שטר חוב שהוא פרוע, אקבל את דבריו ולא אגבה בשטר זה [אמנם גם לא יקרע אותו על סמך דבריו], כיון שניכר שהוא אומר אמת, שהרי כאן היה יכול שלא לומר את האמת.
הגמרא דנה בענין זה של הושבת גר בבית דין: אָמַר רָבָא, גֵּר, דָּן אֶת חֲבֵירוֹ דְּבַר תּוֹרָה – מעיקר דין התורה יכול גר לדון גר אחר בדיני ממונות, והטעם לכך, כיון שעיקר הדין שמותר למנות דיין רק מישראל הוא מכך דִּכְתִיב (דברים יז טו) 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ [מִקֶּרֶב אַחֶיךָ'], ו'מקרב אחיך' היינו מישראלים ולא מגרים, אך רק 'עָלֶיךָ' – על ישראל, הוּא דְּבָעִינָן – בזה יש צורך שיהיה המינוי מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, אֲבָל גֵּר דָּן אֶת חֲבֵירוֹ.
דין נוסף: וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ של אותו אדם מִיִּשְׂרָאֵל, ורק אביו היה גר, דָּן – ראוי הוא להתמנות לדון כל אדם, וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל, כיון שבאופן זה נחשב הוא 'מקרב אחיך', וכל שכן אם היה אביו מישראל ואמו גיורת, שרשאי הוא לדון ישראל. וּלְעִנְיָן להיות מדייני החֲלִיצָה, אינו יכול עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שלגבי חליצה אנו מחמירים יותר מבשאר דין, ומבארת, כיון דתְּרֵי בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיבֵי – שהרי נאמר בפרשת חליצה פעמיים לשון 'בישראל', שנאמר (דברים כה ז,י) 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי', 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל', ומאחד מהם לומדים שאין צורך דוקא בזקנים, אלא אפילו הדיוטות כשרים לחליצה, ומהשני לומדים שאין די בכך שאביו מישראל, כמו בשאר דיני תורה, אלא יש צורך שיהיו גם אביו וגם אמו מישראל.
שיעור 105, מסכת יבמות, פרק שניים עשר
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
