משנה
נאמר בתורה (ויקרא יח יח) 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ', ומכאן נלמד איסור נישואי שתי אחיות, ונאמר (ויקרא כ יד) 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם', ומכאן נלמד איסור נישואי אשה ובתה. משנתנו מבארת את פרטי הדינים של איסורים אלו: נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה וְעַל הַמְפֻתָּה – האונס או מפתה אשה, ולא קידשה, רשאי לישא את אחותה או את בתה או את אמה, כיון שאיסור שתי אחיות ואיסור אשה ובתה נאמר רק כשקידש תחילה אחת מהן, ואחר כך בא על השניה. וְהָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה עַל הַנְּשׁוּאָה – האונס או מפתה את אחות אשתו, או את בת או אם אשתו, חַיָּב כרת.
נאמר בתורה (דברים כג א) 'לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו', ונאמר עוד (ויקרא יח טו) 'עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ', אמנם איסורים אלו הם רק באשה שהיתה נשואה לאביו או שהיתה נשואה לבנו, אבל נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו, וכן נושא אדם את אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפֻתַּת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו, ובגמרא יבואר טעמו.
גמרא
שנינו במשנה, 'נושאין על האנוסה' כו'. תָּנִּינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – שנינו במשנתנו את הדין האמור בברייתא, אדם שאָנַס אִשָּׁה, מֻתָּר לו לִישָּׂא את בִּתָּהּ. אבל אדם שנָשָׂא אִשָּׁה, אָסוּר לִישָּׂא בִּתָּהּ.
מקשה הגמרא, וְהָא דִּתְנַן – והרי קשה על דין זה ממה ששנינו בברייתא, הַנִּטְעָן מִן הָאִשָּׁה – אדם שיצא עליו קול שנחשד על אשה מסוימת, אָסוּר בְּאִמָּהּ וּבְבִתָּהּ וּבַאֲחוֹתָהּ, כלומר, אסור לו לישא אחת מקרובותיה הללו, ואם כן כיצד התירה משנתנו לישא את קרובת אנוסתו או מפותתו, והרי ודאי חמורה היא יותר מאשה שרק יצא עליו קול שנחשד עליה. מתרצת הגמרא, האיסור שבאותה ברייתא הוא מִדְרַבָּנָן, מחשש שלאחר נישואין אלו יהיה מצוי בביתה של אותה אשה שנטען עליה, ויבא לחטוא עמה, והרי היא אסורה עליו באיסור כרת של אחות אשתו, או איסור אשה ובתה, וּמַתְנִיתִין דִּתְנַן – ומה ששנינו במשנתנו לשון 'נוֹשְׂאִין' על קרובת אנוסתו או מפותתו, ומשמעות הלשון היא שמותר לישא לְכַתְּחִילָּה, ואין בכך אפילו איסור דרבנן, לְאַחַר מִיתָה תְּנָן – היינו לאחר שמתה אותה אשה שאנס או פיתה, שבאופן זה אין כל חשש, ואין אפילו איסור דרבנן.
מבררת הגמרא את עיקר הדין האמור במשנתנו, מְנָא הַנֵּי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה, דְּמִי שֶׁאָנַס אִשָּׁה מֻתָּר לִישָּׂא את בִּתָּהּ או את אחותה, דְּתָנוּ רַבָּנָן – שכך שנו חכמים בברייתא, בְּכֻלָּן – בכל העריות נֶאֶמְרָה לשון שְׁכִיבָה, וְאילו כָאן, בענין איסור שתי אחיות ואיסור אמה ובתה נֶאֶמְרָה לשון 'קִיחָה', שנאמר לגבי אשה ובתה (ויקרא כ יד) 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ', וכן נאמר לגבי שתי אחיות (ויקרא יח יח) 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר', ומדוע שינתה התורה את הלשון, אלא כדי לוֹמַר לְךָ, דֶּרֶךְ לִיקּוּחִין אָסְרָה תּוֹרָה – רק כשלקח את הראשונה בדרך קדושין, אסרה התורה את ביאת השניה באיסור כרת.
מביאה הגמרא ביאור נוסף: רָבָא אָמַר, דין זה של משנתנו, שאם אָנַס אִשָּׁה מֻתָּר לִישָּׂא בִּתָּהּ, מֵהָכָא – נלמד מפסוק זה, שנאמר (ויקרא יח י) 'עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַּת בִּתְּךָ לֹא תְּגַלֶּה עֶרְוָתָן', ולכאורה יש לדייק מכך שרק אם היא בת בנו או בת בתו היא אסורה עליו, הָא – אבל בַּת בְּנָהּ דִּידָהּ – של אשתו, וּבַת בִּתָּהּ דִּידָהּ – של אשתו, גָּלֵי – מותר לגלות ערותן, ואין בכך איסור, וַהרי אי אפשר לומר כן, דכְתִיב (ויקרא יח יז) 'עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְּגַלֶּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח' וְגוֹ', הרי שאסור לאדם לקחת גם את בת בנה או בת בתה של אשתו, הָא כֵּיצַד – איך יתיישבו שני הפסוקים, אלא כך יש לבארם, כָּאן – הפסוק המתיר לאדם לקחת את בת בנה או בת בתה של האשה, עוסק בְּאוֹנְסִין – באשה שאנס או פיתה ולא קידשה, שאין בנותיה ונכדותיה נאסרות עליו, וְכָאן בְּנִשּׂוּאִין – ואילו הפסוק האוסר על האדם לקחת את בת אשתו או נכדתה, עוסק באופן שנשא את האשה כדין, שבאופן זה נאסרו עליו בנותיה.
מקשה הגמרא, ומנין ליישב את הפסוקים באופן זה, אֵיפוּךְ אֲנָא – שמא נהפוך את הדברים, ונאמר שבת אשתו מנישואין מותרת לו, ובת אנוסתו אסורה. מתרצת הגמרא, בפרשת עֲרָיוֹת, שְׁאֵר כְּתִיב בְּהוּ – נאמרה בהם לשון 'שאר', שנאמר בענין אשה ובתה 'שַׁאֲרָה הֵנָּה', ורק בְּנִשּׂוּאִין אִיכָּא – שייך לשון 'שְׁאֵר', שמשמעותה לשון קירבה של איש ואשתו, אבל בְּאוֹנְסִין, לֵיכָּא שְׁאֵר – אין שייכת לשון זו של 'שאר', ולכן יש לפרש את הפסוק האוסר, שנאמר בו לשון שאר, בבת אשתו הנשואה לו, ואת הפסוק המתיר, באנוסתו.
