מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 13

משנה

בראש השנה יש שני שליחי ציבור העוברים לפני התיבה, הראשון לתפילת שחרית והשני לתפילת מוסף, ומשנתנו מבארת באילו מהתפילות תוקעים בשופר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הראשון מתפלל שחרית והשני מתפלל מוסף, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ – בתפילת מוסף תוקעים בשופר, ו'מתקיע' היינו שאדם אחר תוקע על פי ברכותיו של שליח הציבור. וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל – בימים שאומרים בהם הלל, כגון בשאר ימים טובים, שליח הציבור הָרִאשׁוֹן, שמתפלל שחרית, הוא מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל, לפי שזריזים מקדימים למצוות. (ובתחילה היו תוקעים גם בראש השנה בתפילת שחרית, אך פעם אחת היתה שעת השמד וגזרו על ישראל שלא יתקעו בשופר, והניחו הגויים שומרים בתפילת שחרית שלא יתקעו, ולאחר שסיימו תפילת שחרית הסתלקו השומרים, ותיקנו שיהיו תוקעים במוסף (גמרא). ואף שעתה אין גזירה זו, לא ביטלו את התקנה, ולעולם תוקעים במוסף (רשב"א)).

גמרא

שנינו במשנה, 'ובשעת ההלל, הראשון מקרא את ההלל'. מדייקת הגמרא, מִדְּקָאָמַר – מכך שנקטה המשנה לשון 'בִּשְׁעַת הַהַלֵּל', מִכְּלָל – משמע מכך דִּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֹא אַמְרִינָן הַלֵּל, ולכן אין זה המשך לדין הראשון האמור לגבי ראש השנה. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שאין אומרים הלל בראש השנה, והרי זהו יום טוב. ומבארת, כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מַה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה (-הלל) לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר לָהֶן, אֶפְשָׁר – וכי יתכן הדבר, שבשעה שמֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין, וְסִפְרֵי מֵתִים וְסִפְרֵי חַיִּים פְּתוּחִין לְפָנָיו, שבני האדם נכתבים ונחתמים בימים אלו לחיים או למוות, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה.

משנה

שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל – אם נפלה עליו מפולת של אבנים אין מפנים אותם כדי להוציאו ולתקוע בו, וְאֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם – אין יוצאים עבורו מחוץ לתחום שבת, שהוא אלפיים אמה מחוץ לעיר, לא כדי להביאו ולא כדי לשמוע תקיעות, וְלֹא עוֹלִין בָּאִילָן כדי להורידו משם, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְלֹא שָׁטִין עַל פִּנֵי הַמַּיִם כדי להביאו, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ לֹא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת – שאיסורו מדרבנן, והיינו בדבר שאין דרך לחתוך בו את השופר, וְלֹא בְּדָבָר שֶׁהוּא בְלֹא תַעֲשֶׂה, והיינו בדבר שדרך לחתוך בו את השופר. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן בְּתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן כדי לתקן את קולו, יִתֵּן, ואין בכך איסור כלל, ואינו נחשב כ'מתקן כלי' ביום טוב.

וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ בראש השנה, וּמִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ, ובגמרא יבואר דין זה.

וְהַמִּתְעַסֵּק – התוקע מתוך עיסוקו בלימוד התקיעות, ולא לשם מצוה, לֹא יָצָא. וְהַשּׁוֹמֵעַ את התקיעות מִן הַמִּתְעַסֵּק, אף שהשומע עצמו התכוון לצאת ידי חובתו, כיון שהתוקע לא התכוון לשם מצוה, אף השומע לֹא יָצָא.

גמרא

שנינו במשנה שאין עושים מלאכה ביום טוב לצורך השופר. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, ומבארת, חילול יוֹם טוֹב, מצוות עֲשֵׂה וְמצוות לֹא תַעֲשֶׂה הוּא, וְאילו מצוות תקיעת שׁוֹפָר היא רק מצוות עֲשֵׂה, וְלֹא אָתֵי – ואין בא חיוב שיש בו משום עֲשֵׂה, וְדוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. ואף שאסרה המשנה אף איסורים דרבנן, היינו כיון שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה.

מבארת הגמרא את המשך דברי המשנה, 'אֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ, לֹא בְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת', והיינו סַכִּינָא – סכין, שכיון שאין זו הדרך לחותכו בסכין, אין הדבר אסור אלא מדרבנן. 'ולא בדבר שהוא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה', והיינו מַגָּלָא – לחותכו במגל, שזו דרך חיתוכו הרגילה, והדבר אסור מן התורה (או משום 'מכה בפטיש' (רש"י), או משום 'קוצר' (ר"ח)).

שנינו במשנה, 'אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן'. תַּנְיָא בברייתא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, לתת בשופר מַיִם אוֹ יַיִן, מֻתָּר, כְּדֵי לְצַחְצְחוֹ ולהשביח את קולו, ואין הוא נחשב כמתקן כלי. אבל לתת לתוכו מֵי רַגְלַיִם כדי לצחצחו, אָסוּר, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד – כבוד המצוה.

עוד שנינו במשנה, 'אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, וּמִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וַאֲפִלּוּ בראש השנה שחל בְּשַׁבָּת מותר להתעסק עם התינוקות שיתקעו.

וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, שכיון שהגיע לגיל חינוך מלמדים אותו לתקוע אפילו בשבת, כדי שידע לתקוע ביום השני של ראש השנה ולצאת ידי חובתו, אֲבָל קָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, בְּיוֹם טוֹב של ראש השנה שחל בחול, אִין – אכן מותר ללמדו, אבל בראש השנה שחל בְּשַׁבָּת, לֹא, כיון שאין בכך משום חינוך. וְאִית דְּאָמְרֵי אִיפְּכָא – ויש שאמרו שהחילוק הוא בהיפך, שההיתר להתעסק עם קטן שיתקע בראש השנה שחל בשבת הוא רק בקטן שלא הגיע לגיל חינוך, אבל אחר שהגיע לגיל חינוך יש לחנכו ולאסור עליו לתקוע בשופר, כפי שהדבר אסור על הגדולים. (הראשונים נחלקו האם היתר זה של תקיעת הקטנים בראש השנה שחל בשבת נוהג רק בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת, וממילא בזמן הזה שאין תוקעים בשום מקום בשבת, אסור אף לקטנים לתקוע. או שאף בזמן הזה הדבר מותר, כיון שאין בזה חשש טלטול, שהרי אין האדם טרוד בחיובו לתקוע, וכיון שאין בכך אלא איסור דרבנן, והקטן עושה זאת לשם מצוה כדי להתלמד לתקוע למחרת, הדבר מותר (ר"ן)).