מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 15

הגמרא חוזרת לנידון המחלוקת לעיל, האם 'תרועה' היא כגניחות ארוכות או כיללות קצרות: שנינו במשנה, 'שִׁעוּר תְּקִיעָה כִּתְרוּעָה, שִׁעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים'. אַתְקִין – תיקן רַבִּי אֲבָהוּ בָּעיר קֵיסָרִי, שיש לתקוע תְּקִיעָה, שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, תְּרוּעָה, וּתְקִיעָה. תמהה הגמרא, מַה נַפְשָׁךְ, אִי יְלוּלֵי הוּא – אם סבר רבי אבהו ש'תרועה' היינו יללות קצרות, תְּרוּעָה נַעֲבִיד, שְׁבָרִים לָא נַעֲבִיד – היה לו לומר שיתקעו תרועה ולא שברים, שהם גניחות ארוכות. ואִי גְנוּחֵי הוּא – אם סבר רבי אבהו ש'תרועה' היינו גניחות ארוכות, אם כן שְׁבָרִים נַעֲבִיד תְּרוּעָה לָא נַעֲבִיד – היה לו לומר שיתקעו רק שברים, ולא תרועה.

מתרצת הגמרא, מְסַפְּקָא לֵיהּ – רבי אבהו הסתפק בנידון זה, אִי גְנוּחֵי גָּנַח, אִי יְלוּלֵי יָלִיל, ומחמת הספק התקין שיעשו את שני הדברים, גם שלשה שברים וגם תרועה.

מַתְקִיף לָהּ – הקשה על כך רַב עֲוִירָא, וַהרי יש לנו לחשוש דִילְמָא גְנוּחֵי הוּא – שמא באמת 'תרועה' היינו גניחות ארוכות, כשלשה שברים, וְאַתְיָא תְּרוּעָה וּמַפְסְקָא – ובאה התרועה שלאחריה ומפסיקה בֵּין תְּקִיעָה אחרונה לִשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, ואין יוצאים ידי חובה בכך. מתרצת הגמרא, אף אחר תקנתו של רבי אבהו, הָדַר עָבִיד בָּבָא אַחֲרִינָא – חוזר האדם ותוקע סדר נוסף, של תְּקִיעָה, וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, וּתְקִיעָה, ובסדר זה יוצא הוא ידי חובתו אם באמת תרועה היא גניחות ארוכות, כשברים.

ממשיכה הגמרא ומקשה, מַתְקִיף לָהּ רַבִינָא, וְדִילְמָא יְלוּלֵי הוּא – שמא התרועה האמיתית היא יללות קצרות, וְאָתוּ שְׁבָרִים וּמַפְסְקֵי – ובאים השברים שתוקע בתחילה ומפסיקים בֵּין התְּקִיעָה הראשונה לִתְרוּעָה, ואין יוצאים ידי חובה בכך. מתרצת הגמרא, הָדַר עָבִיד בָּבָא תְלִיתָאָה – חוזר האדם ותוקע סדר שלישי, של תְּקִיעָה, וּתְּרוּעָה, וּתְקִיעָה.

תמהה הגמרא, אם כן שתוקע גם תקיעה ושברים ותקיעה וגם תקיעה ותרועה ותקיעה, הרי נמצא שיצא ידי חובת שתי השיטות, ואִם כֵּן דְּרַבִּי אֲבָהוּ לָמָּה לִי – מה התועלת בתקנתו של רבי אבהו, שתוקע תקיעה שברים ותרועה ותקיעה. מתרצת הגמרא, הסתפק רבי אבהו דִּילְמָא גָּנַח וְיָלִיל – שמא 'תרועה' היינו גם גניחה וגם יללה, ולכן תיקן שיתקעו גם סדר זה. מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך שיתכן שתרועה היא גם גניחה וגם יללה, אִיפְּכָא נַמִּי – היה לו לתקן גם סדר הפוך, של תקיעה תרועה שברים ותקיעה, דִּילְמָא יָלִיל וְגָנַח – שמא כך הוא הסדר הנכון, של יללה ואחר כך גניחה, ובסדר האחר לא יצא ידי חובתו. מתרצת הגמרא, סְתָם אִינִשׁ – אדם רגיל, כִּי מִיתְּרַע בֵּיהּ מִלְּתָא – כאשר קורה לו דבר צער, בְּרֵישָׁא מִגְּנַח וְהָדַר מְיַלֵּל – בתחילה הוא גונח גניחות ארוכות, ואחר כך מילל יללות קצרות.

מסיק הרי"ף ומבאר את סדר התקיעות: נִמְצָא עַכְשָׁו שֶׁתּוֹקְעִין תשר"ת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כתקנת רבי אבהו, וְתוֹקְעִין תש"ת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְתוֹקְעִין תר"ת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, והיינו שלשים קולות. וְנָהֲגוּ הָעָם לְתוֹקְעָן בתחילה כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם באותו זמן בִּרְכַּת הַתְּקִיעָה. וּמִפְּנֵי שֶׁהַצִּבּוּר צְרִיכִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת, לְפִיכָךְ חוֹזְרִין וְתוֹקְעִין עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת, למלכויות תוקע תשר"ת פַּעַם אַחַת, וּלזכרונות תוקע תש"ת פַּעַם אַחַת, וּלשופרות תוקע תר"ת פַּעַם אַחַת, ונמצא שבסדר הברכות תוקעים עשרה קולות נוספים. וּבְדִין הוּא – ומצד הדין היה ראוי שֶׁיְהוּ תוֹקְעִין אוֹתָן עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת כַּסֵּדֶר שֶׁתָּקְעוּ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, והיינו שעל כל ברכה יתקעו תשר"ת, תש"ת ותר"ת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהַבְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת אֶת הַתְּקִיעוֹת, הֲרֵי יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בְּאוֹתָן שלשים קולות שֶׁתָּקְעוּ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, וְדַי לָהֶם לִתְקוֹעַ תשר"ת תש"ת תר"ת עַל סֵדֶר כל הבְּרָכוֹת פַּעַם אַחַת, והיינו עשרה קולות לשלש הברכות, שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ אֶת הַצִּבּוּר, וְכֵן הַמִּנְהָג בְּכָל הָעוֹלָם וּבִשְׁתֵּי יְשִׁיבוֹת.

שְׁאִילוּ מִקַּמֵי רֵישׁ מְתִיבְתָּא – שאלו שאלה זו לפני ראש הישיבה, הַמְּבָרֵךְ ביוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַל תְּקִיעַת שׁוֹפָר בָּתַר – לאחר הקריאה בסֵפֶר תּוֹרָה, והיינו בתקיעות שתוקעים תחילה מיושב, וְהֵשִׂיחַ – ודיבר בדברים אחרים קודם התקיעות שבמוסף על סדר הברכות, האם הוא צָרִיךְ לחזור ולְבָרֵךְ עַל הַתְּקִיעוֹת שֶׁל סֵדֶר בְּרָכוֹת שבמוסף אוֹ לֹא. וְאַהֲדַר לְהוּ – והשיב להם ראש הישיבה, הָכִין קָא חָזוּ רַבָּנָן – כך נראה לחכמים, שֶׁגּוֹעֲרִין בְּזֶה שֶׁשָּׁח עַד שֶׁלֹּא (-קודם ש)יִתְקַע עַל סֵדֶר הבְּרָכוֹת, כיון שלכתחילה אין להפסיק בדיבור בין הברכה לבין התקיעות שעל סדר הברכות במוסף, אֲבָל מכל מקום לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר. והוסיף ואמר, וְלֹא דָּמְיָא הָא לִתְפִלִּין – ואין דין זה דומה לדין ברכת התפילין, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, אם שָׂח האדם בֵּין הנחת תְּפִלָּה של יד לִתְפִלָּה של ראש, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ על של ראש, דַּהֲנָךְ שְׁתֵּי מִצְוֹת נִינְהוּ – שהרי שם הטעם הוא כיון שתפילין של יד ושל ראש הן שתי מצוות בפני עצמן, דִּתְנַן במשנה (מנחות לח.), תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת את שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד, ולכן אם יש לו רק תפילין של יד או רק של ראש, מניחם ומברך עליהם. וְלֹא עוֹד – לא זו בלבד ששתי מצוות הן, אֶלָּא דְּאם שח ביניהן לֹא הָדַר וּמְבָרֵךְ הַהִיא בְּרָכָה קָמַיְיתָא – אינו חוזר ומברך את אותה ברכה שבירך על תפילין של יד, שהיא 'להניח תפילין', אֶלָּא בְּרָכָה אַחֲרִיתָא קָא מְבָרֵךְ – מברך הוא ברכה אחרת, והיינו 'על מצות תפילין'. וּמַקְשִׁינָן – והקשתה שם הגמרא, משמע מדברי רב חסדא שרק אם שָׂח, אִין – אכן מברך הוא ברכה נוספת, אבל אם לֹא שָׂח, לֹא – אינו חוזר ומברך, וְהָא שָׁלַח רַב חִיָּא בַּר הוּנָא הלכה זו מִשְּׁמֵיהּ (-משמו) דְּרַבִּי יוֹחָנָן, עַל תְּפִלָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר 'לְהָנִיחַ תְּפִלִּין', וְעַל שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר 'עַל מִצְוַת תְּפִלִּין', ומשמע שבכל אופן מברך האדם שתי ברכות אלו. וּפַרְקִינָן – ותירצה שם הגמרא, אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם ישוב זה, אף לדברי רבי יוחנן, אם לֹא שָׂח, מְבָרֵךְ רק ברכה אַחַת, 'להניח תפילין', וְאִם שָׂח, מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, והיינו שמוסיף ברכת 'על מצוות תפילין'. וְאַף עַל פִּי כֵן קָשֶׁה לְהָשִׂיחַ – אף שיש לו תקנה שיברך ברכה חדשה על תפילין של ראש, אין לדבר לכתחילה, דְּתַנְיָא בברייתא, שָׂח בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה, עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזְרִין עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה (כאשר אומר הכהן משוח המלחמה שהירא מעבירות שבידו יחזור לביתו), וְכָל שֶׁכֵּן כִּי הַאי – בנידון זה, שֶׁשָּׂח בֵּין תְּקִיעוֹת שֶׁמְּיֻשָּׁב לִתְקִיעוֹת שֶׁמְּעֻמָּד, שעבירה היא בידו, (אֶלָּא) שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ על התקיעות דמעומד, לפי שֶׁכל התקיעות מִּצְוָה אַחַת הִיא. וראיה לכך שאינו חוזר ומברך, צֵא וּרְאֵה, שֶׁהֲרֵי הַהַלֵּל, שֶׁמְּבָרְכִין קֹדֶם לִקְרִיאָתוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק – מותר להפסיק לצורך (ברכות יד.), וְלֹא הֻצְרַךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ.