יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 107, מסכת יבמות, פרק שנים עשר

הגמרא דנה עתה בדין חליצת נעל שלא נעשתה לשם מצוות חליצה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, יְבָמָה קטנה שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָאַחִים של בעלה, מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאֶחָד מֵהֶם בתורת ייבום, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא במהלך שנותיה חָלְצָה נעל או סנדל לְאֶחָד מֵהֶן, ופקעה זיקתה ונאסר עליהם לייבמה [כמו שהתבאר לעיל (פרק שלישי) שלאחר חליצה אסור לחזור ולייבם]. מדייקת הגמרא, טַעֲמָא דְּלֹא חֲזֵינָא – הטעם שאין חוששים לכך הוא כיון שלא ראינו שחלצה נעל לאחד מאחי בעלה, הָא חֲזֵינָא – אבל אם ראינו שעשתה כן, חַיְישִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא כִּוְּנָה לשם חליצה, וְאַף עַל גַּב דְּתַנְיָא בברייתא לגבי חליצה, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּן הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא, בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּן הוּא, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוְּנוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה של הברייתא הוא רק לְמִישְׁרְיֵיהּ לְעָלְמָא – להתירה להנשא למי שתרצה, אֲבָל להתייבם לְאַחִין, מִיפְסְלָא – נפסלת היא גם בחליצה שנעשתה ללא כוונה של היבם, ולכן אם אנו רואים שחלצה לאחד מהם, חוששים שהתכוונה היא לשם חליצה, ואסורה להתייבם.

הגמרא ממשיכה לדון בענין הסנדל הכשר לחליצה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, סַנְדָּל הַתָּפוּר בְּפִשְׁתָּן, אֵין חוֹלְצִין בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז י) 'וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ', והיינו עור של 'תחש', שזהו בעל חיים, ויש ללמוד מכך שצריך המנעל כולו להיות עשוי עור.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב – שאל רבי אלעזר את רב, אם הוּא – המנעל עצמו שֶׁל עוֹר, וְתַרְסִיּוֹתָיו – הרצועות הקושרות אותו, שֶׁל שֵׂעָר עיזים, מַהוּ – מה דינו, האם כשר הוא לחליצה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, מִי לֹא קָרֵינָא בֵּיהּ – וכי בשיער של עיזים לא מתקיים הפסוק 'וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ', והרי מפסוק זה לומדים רק שצריך המנעל להיות ממין הבא מבעל חיים, ואף שיער של עיזים בכלל זה. שאלו רבי אלעזר, אִי הָכִי – אם כך, שגם שיער עיזים כשר, אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ – כל המנעל עשוי משֵׂעָר, נַמִּי – גם כן יהיה כשר לחליצה. אָמַר לֵיהּ רב, הַהוּא – אותו מנעל העשוי משיער עיזים, בהכרח נעשה באופן שונה מנעל רגילה, כיון שצריכים להדביק הרבה שערות עם בדבק, והוא עבה מאד, ואינו קרוי כלל נעל, אלא 'קוּרְקָא' מִיקְרֵי – הוא מכונה 'קורקא', ופסול לחליצה.

הָא דִּתְנַן – דין זה ששנינו במשנתנו, שאם חלצה בְּאַנְפַּלְיָא, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, אוֹקְמָהּ – העמיד זאת רָבָא בְּאַנְפַּלְיָא שֶׁל בֶּגֶד, אֲבָל בְּאַנְפַּלְיָא שֶׁל עוֹר, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

דינים נוספים בעניני חליצה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַחוֹלֶצֶת צריכה לחלוץ מִן הַגָּדוֹל, שהרי חליצת קטן פסולה, ודרך החליצה היא בֵּין כשהוא עוֹמֵד, בֵּין כשהוא יוֹשֵׁב, בֵּין כשהוא מוּטֶּה על צידו. וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַסּוּמָא, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה [והחידוש בכך שאין גוזרים לפסול חליצת סומא משום חליצת חרש, וחליצת חרש פסולה כיון שאינו יכול לקרוא ולומר 'לא חפצתי לקחתה'].
אָמַר אֲמֵימַר, הַאי מַאן דְּחָלֵיץ – אותו יבם החולץ, צָרִיךְ לְמִידְחֲסֵיהּ לְכַרְעֵיהּ – צריך הוא לדחוק את רגלו לקרקע, כדי שתהיה החליצה כולה על ידי יבמתו. נֻסְחָא אַחֲרִינָא – נוסח אחר בדינו של אמימר, צריך החולץ לְתָרוֹצֵי לְכַרְעֵיהּ – ליישב את כף רגלו על הארץ, כדרך שבני אדם הולכים. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לַאֲמֵימַר, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא שהחליצה כשרה בֵּין כשהוא עוֹמֵד, בֵּין כשהוא יוֹשֵׁב ובֵין כשהוא מוּטֶּה, ואדם המוטה אין דרכו לדחוק את רגלו לקרקע, ואף לא ליישבה על הארץ כדרך הילוכו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אמימר, וּלְעוֹלָם – גם כשהוא מוטה, היינו באופן דְּדָחֵיס לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ – שדוחק הוא את רגלו על הקרקע.
אָמַר אֲמֵימַר, הַאי מַאן דְּמַסְגֵי אַלוּחָתָא דְכַרְעֵיהּ – אדם המהלך על הצד העליון של כף הרגל, כגון שרגלו עקומה או הפוכה, לֹא לַחֲלוֹץ – אינו יכול לחלוץ, שהרי אין רגלו לחוצה לקרקע כדרך הילוך בני אדם. אָמַר רַב אַשִּׁי, לְמַאי דְּקָאָמַר אֲמֵימַר – לפי דין זה שאמר אמימר, לֹא בַּר אָבִין חָלֵיץ, וְלֹא בַּר קָפִין חָלֵיץ, ובר אבין ובר קפין היו בני אדם שהחלישו את דעתו של רב אשי, ונענשו שהתהפכו כפות רגליהם לאחור, ולדברי אמימר אינם יכולים לחלוץ.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?