מסכת יומא, פרק ח, שיעור 2

הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בפרטי איסור רחיצה ביום הכפורים: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אָסוּר לִרְחוֹץ ביום הכפורים אפילו מִקְצָת גּוּפוֹ, ואפילו במים קרים (ר"ן), כְּפי שאסור לרחוץ את כָּל גּוּפוֹ. וְאִם הָיָה מְלֻכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה, רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, כיון שאין זו רחיצה של תענוג, אלא של נקיון. וְאָסוּר לָסוּךְ מִקְצָת גּוּפוֹ כְּפי שאסור לסוך את כָּל גּוּפוֹ. וְאִם הָיָה חוֹלֶה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַטָּטִין (-פצעים) בְּרֹאשׁוֹ, סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, כיון שאם לא יעשה כן יהיה לו צער (אבל באופן שאין לו צער, אף אם אינו סך לשם תענוג, הדבר אסור (ר"ן)).

תָּנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה – שנו ברייתא זו בבית מדרשו של מנשה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מֵדִיחָה (-רוחצת) אִשָּׁה יָדָהּ אַחַת בְּמַיִם, וְנוֹתֶנֶת בה פַּת לַתִּינוֹק, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת, כיון שאין זו רחיצה של תענוג אלא של נקיות. אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲכִיל בְּיָדוֹ אַחַת – לא רצה ליטול ביום הכפורים אפילו את ידו האחת כדי להאכיל את בנו, וְגָזְרוּ עָלָיו שֶׁיַּאֲכִיל בִּשְׁתֵּי יָדָיו, על ידי שיטלם תחילה. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שהתירו נטילת ידים זו, ואף הכריחו את שמאי לנהוג כן. אָמַר אַבַּיֵּי, מִשּׁוּם שִׁיבְתָא, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, רוּחַ רָעָה השורה על הידים בבוקר, ומסתלקת רק לאחר נטילתם, ורוח זו מזיקה את האוכל מאכל שנגעו בו בידים קודם נטילת שחרית, וכיון שאין זו רחיצה של תענוג, מותרת היא אף ביום הכפורים.

הגמרא מביאה אופנים נוספים שבהם מותרת רחיצה ביום הכפורים, כשאין האדם מתכוון כלל לשם רחיצה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ פְּנֵי אָבִיו אוֹ פְּנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, שיש בהליכה זו קצת מצוה, ולצורך כך עליו לעבור בנהר, עוֹבֵר בְּמַיִם אפילו עַד צַוָּארוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, הָרַב ההולך אֵצֶל הַתַּלְמִיד, מַאי – האם רשאי הוא להלך במים ביום הכפורים, וְלֹא אִיפְשִׁיטָא – לא נפשט בגמרא ספק זה, הִלְכָּךְ – ולכן הדבר אָסוּר.

אופן נוסף של היתר להלך במים: רָבָא, שָׁרָא לְהוּ – התיר להם לִבְנֵי המקום ששמו 'עֵבֶר יְמִינָא', לְמִיעָבַר לִנְטוּרֵי פֵּירֵי – לעבור במים ביום הכפורים כדי ללכת לשמור פירותיהם, ואף שאין בכך מצוה, כיון שיש חשש הפסד ממון, התירו זאת חכמים. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָא, תַּנְיָא דִּמְסַיֵיעַ לְךָ – התנא שבברייתא מסייע לפסק ההלכה שלך, שכך שנינו בברייתא, שֹׁמְרֵי פֵּירוֹת, עוֹבְרִין עַד צַוָּארָן בְּמַיִם, וְאֵינָן חוֹשְׁשִׁין.

רַב יוֹסֵף, שָׁרָא – התיר לִבְנֵי המקום ששמו תַּרְבּוּ, לְמִעֲבַר לְמֵיתֵי לְפִּרְקָא וּלְמֵיזַל – לעבור ביום הכפורים במים בדרכם לשמוע את הדרשה, ואף לחזור למקומם לאחר הדרשה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, נְהִי דִּלְמֵיתֵי מִצְוָה קָא עָבֵיד – אמנם מובנים דבריך לגבי ההליכה לשמיעת הדרשה, דכיון שיש בכך מצוה מותר להלך אפילו במים, אבל לְמֵיזַל – לחזור לביתם לאחר הדרשה, מַאי מִצְוָה קָעָבֵיד – איזו מצוה נעשית בכך, שמחמתה התרת להם להלך במים. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, שֶׁלֹּא תְּהֵא מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא, כלומר, שֶׁאִם לֹא תַּתִּיר לָהֶם לַחְזֹר לְבָתֵּיהֶן, לֹא יָבֹאוּ לְמִצְוָה זו כלל.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב יְהוּדָה, וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר (רַב) יְהוּדָה, הָווּ קַיְימֵי אֲגוּדָא – היו עומדים ביום הכפורים על שפתו דִּנְהַר פָּפָּא, אַמַעְבְּרָא דְּחַצְדַד – על מקום מעבר הנהר, מול המקום ששמו 'חצדד', הֲוָה קָאֵי רָמִי בַּר פָּפָּא לְהַךְ גִּיסָא – והיה רמי בר פפא עומד בצד השני של הנהר. רָמָא לְהוּ קַלָא – הרים רמי בר פפא את קולו ושאל אותם, מַהוּ לְמִעֲבַר – האם מותר לי לעבור את הנהר ברגלי, לְמֵיתֵי קַמֵּי רַבָּנָן – לבא לפני החכמים (והיינו לפניכם, רב יהודה ורב שמואל בר יהודה), לְמִשְׁאַל שְׁמַעְתָּא – לשאול שאלה בתלמודי. אָמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, עוֹבֵר – רשאי לעבור, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת חֵפֶת חֲלוּקוֹ – שלא ירים בידיו את שולי בגדיו, כיון שבכך נראה כנושא את הבגד דרך משא וטלטול, אלא ילך עמו כמות שהוא, דרך מלבוש. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך אָמְרוּ לֵיהּ רַב יְהוּדָה וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, תָּנִינָא – שנינו בברייתא דין זה, שהדבר מותר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת חֵפֶת חֲלוּקוֹ. מבררת הגמרא, תִּינַח – מובן דין זה בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, דְּלֵיכָּא – שאין לו לאדם מִנְעָל בְּרַגְלוֹ, מָצֵי לְמַעֲבַר בְּמַיָּא – רשאי הוא לעבור במים. אבל בְּשַׁבָּת, דְּאִיכָּא – שיש לו מִנְעָל ברגלו, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר – האם מותר לו לעבור כך במים, או שחוששים שמא יפול המנעל שברגליו מחמת ההליכה במים, ויבא לטלטלו ארבע אמות. תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה, דְּאָמַר רַב נְחֶמְיָה חַתְנֵיהּ דְבֵי נְשִׂיאָה, אֲנָּא חֲזִתִינְהוּ – אני ראיתים לְרַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי, דְּעַבָרוּהָ – שעברו במים בשבת כשמנעליהם ברגליהם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, ולא חששו. ממשיכה הגמרא ומבררת, תִּינַח – מובן דין זה לגבי מִנְעָל, שאינו נשלף בקלות מהרגל, אבל סַנְדָּל, הנשלף בקלות, מַאי – מה דינו, האם מותר לעבור בו במים בשבת. וְאַסְיקִנָא – ומסקנת הגמרא היא שלעבור במים בסַנְדָּל, לְכַתְּחִלָּה לֹא – אין לעשות כן לכתחילה.