מסכת יומא, פרק ח, שיעור 1

משנה

נאמר בתורה בפרשת יום הכפורים (ויקרא כג לב) 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם', וביום זה נוהגים חמשה איסורים של 'עינוי', חלקם אסורים מהתורה, וחלקם מדרבנן. משנתנו עוסקת בדיני עינויים אלו: יוֹם הַכִּפּוּרִים, אָסוּר מן התורה בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וְאסור מדרבנן בִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה – סיכת הגוף בשמן, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל (ובגמרא יבואר באיזה סנדל נוהג איסור זה), וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּיטָּה.

הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה, יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, ובגמרא יבואר הטעם לכך. וְהַחַיָּה – היולדת (עד שלשים יום ללידתה), תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, ואף טעמו של דין זה יבואר בגמרא, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בכל אלו, והיינו רחיצת הפנים במלך וכלה, ונעילת הסנדל ביולדת.

גמרא

הגמרא מבררת מהיכן נלמדים חמשת העינויים האמורים במשנה: הַנֵי – אותם חֲמִשָּׁה עִנוּיִין האמורים במשנתנו, כְּנֶגֶד מִי – היכן הם רמוזים בתורה (כלומר, הרי אין כולם אסורים מן התורה, אלא רק אכילה ושתיה, והיכן מצאו חכמים רמז לכך שיש חמשה עינויים, ומחמת כן הוסיפו ואסרו אף את העינויים הנוספים (רא"ש)). משיבה הגמרא, אָמַר רַב חִסְדָּא, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה לשונות עִנוּיִין שֶׁאמורים בַּתּוֹרָה, שנאמר: א. 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם' (ויקרא כג לב). ב. 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם' (ויקרא טז לא). ג. 'וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ' (במדבר כט ז). ד. וְ'אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה" (ויקרא כג כז). ה. 'וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם' (ויקרא טז כט).

תמהה הגמרא, קְרָאֵי חֲמִשָּׁה הָווּ – הרי יש רק חמשה פסוקים, וַאֲנַן שִׁיתָּא תְּנַן – ואנו שנינו במשנתנו ששה עינויים, אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה. מתרצת הגמרא, שְׁתִיָּה בִּכְלָל אֲכִילָה הִיא, ונמצא שאכילה ושתיה הם 'עינוי' אחד, דְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) 'וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ', וְ'תִירוֹשׁ' האמור בפסוק חַמְרָא הוּא – הרי זהו יין, וְקָא קָרִי לֵיהּ – ומכנה זאת הכתוב בלשון 'וְאָכַלְתָּ', הרי שאף שתיה כלולה בלשון אכילה. וּכְתִיב נַמִי – ונאמר עוד (דברים יד כו) 'וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם', והרי יַיִן וְשֵׁכָר מִשְׁתְּיָא (-משקה) הוּא, וְקָא קָרִי לֵיהּ – ומכנה זאת הפסוק בלשון 'וְאָכַלְתָּ'.

עתה מבררת הגמרא מנין שכל הדברים הללו מכונים 'עינוי': אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה דְּאִיקְרוּ (-שהם מכונים) 'עִינוּי', מְנָּלָן – מנין יש ללמוד זאת, דִּכְתִיב (ויקרא טז כט) 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם', וְתָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכך שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, כְּתִיב הָכָא – נאמר כאן, בענין יום הכפורים 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם', וּכְתִיב הָתָם – ונאמר שם, בדברי משה רבינו לישראל (דברים ח ג) 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ', ויש ללמוד, מַה לְהַלָּן העִינוּי הוא על ידי רַעֲבוֹן, כמפורש בפסוק, אַף כָּאן, לגבי יום הכפורים, עִינוּי רַעֲבוֹן.

ממשיכה הגמרא ומבררת, סִיכָה, דְּאִיקְּרֵי (-שהיא מכונה) עִינוּי, מְנָא לָן, דִּכְתִיב, כאשר התאבל דניאל על הפסקת בנין בית המקדש השני (דניאל י ג) 'לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי', וְאִקְרֵי – והנהגה זו מכונה עִינוּי, דִּכְתִיב (שם י יב) 'כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת', הרי שההימנעות מסיכה קרויה עינוי.

רְחִיצָה, דְּאִיקְּרֵי עִינוּי, מְנָלַן, דִּכְתִיב (מלכים א' ב כו) לגבי הזמן שהעניש שלמה המלך את כל המשתתפים בנסיון להמליך את אדוניהו, 'וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ, כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה, וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ, כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אֱלֹהִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי, וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי', וכוונתו היתה שהתענה עם דוד המלך בשעה שברח מפני אבשלום, וּכְתִיב באותו ענין של בריחת דוד מפני אבשלום, שהביאו אוהבי דוד מאכלים שונים, (שמואל ב' יז כט) 'כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר', ו'רָעֵב' האמור כאן היינו מִלֶּחֶם, וְ'צָמֵא' היינו מִמַּיִם, 'וְעָיֵף' מִמַּאי – לגבי מה נאמרה כאן לשון עייפות, לַאו – האם אין הכוונה מֵרְחִיצָה, שלא יכלו להתרחץ באותו זמן שברחו, הרי שאף על רחיצה נאמר בפסוק לשון 'עינוי'. דוחה הגמרא, וְדִילְמָא – שמא לשון עייפות האמורה כאן היינו שנמנעו מִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, ועל זה נאמרה לשון 'עינוי', ואין ראיה שאף הימנעות מרחיצה קרויה 'עינוי'. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד ש'עייפות' היא הימנעות מרחיצה, שנאמר (משלי כה כה) 'מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה'. מקשה הגמרא, מנין שפסוק זה עצמו עוסק ברחיצה, וְאֵימָא – שמא מדובר בנפש עייפה מִשְּׁתִיָּה, ונותנים לה מים קרים לשתות. מתרצת הגמרא, מִי כְּתִיב – וכי נאמר 'בְּנֶפֶשׁ עֲיֵפָה', שאז המשמעות היא שהמים נכנסים לתוך הגוף, להרוות את הצמאון, הרי 'עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה' כְּתִיב, והיינו שניתנים המים על הגוף מבחוץ, לרחיצה, אַלְּמָא – ויש ללמוד מכאן שלשון 'עָיֵף', מֵרְחִיצָה הוּא, ואף לגבי דוד ואנשיו הכוונה שהיו מנועים מרחיצה, וּכְתִיב – ועל זה נאמר הפסוק האמור לעיל 'וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי', הרי שאף מניעת רחיצה מכונה 'עינוי'.

נְעִילַת הַסַּנְדָּל, שההמנעות מכך קרויה עינוי, מְנָא לָן, דִּכְתִיב לגבי דוד בבורחו מפני אבשלום (שמואל ב' טו ל) 'וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף', וּכְתִיב – ואף על דבר זה, שהיו הולכים יחפים, אמר שלמה לאביתר 'וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכָל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי', הרי שאף ההליכה ברגלים יחפות קרויה עינוי.

תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שההמנעות מכך קרויה עינוי, מְנָא לָן, דִּכְתִיב בדברי לבן ליעקב אבינו (בראשית לא נ) 'אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי', וכך הוא פירוש הפסוק, 'אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי' במניעתם מִתַּשְׁמִישׁ, 'וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי' היינו כפשוטו, מִצָּרוֹת – שלא ישא נשים נוספות שתהיינה צרות להן, הרי שהמניעה מתשמיש מכונה 'עינוי'.