שנינו במשנה, 'הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם'. מבררת הגמרא, מֶלֶךְ, מַאי טַעֲמָא – מדוע רשאי הוא לרחוץ את פניו ביום הכפורים. אָמַר רַב אַבָּא בַּר זַבְדָא, אָמַר רַב, כיון שנאמר בפסוק 'מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶחֱזֶינָה עֵינֶיךָ' (ישעיה לג יז), ללמד שצריך המלך להיראות ביופיו. כַּלָּה, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שהתירו לה חכמים לרחוץ את פניה, אָמַר רַב, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ – שאל ממנו רַב מֵרַבִּי חִיָיא, עַד אֵימַת קָרִית לָהּ – עד איזה זמן לאחר הנישואין קרויה האשה 'כַּלָּה' לענין זה שמותרת לרחוץ פניה ביום הכפורים. אָמַר לֵיהּ רבי חייא, כִּדְתַנְיָא בברייתא בענין אחר, לגבי כלה שמתו אביה או אמה, שאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין לַכַּלָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, ואף כאן שיעור הזמן שקרויה היא 'כלה' הוא שלשים יום, ובהם מותרת לרחוץ פניה אף ביום הכפורים.
הרי"ף מביא עתה דין נוסף שהובא במסכת שבת (קיט.) לגבי יום הכפורים: וּמִבָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְיַקוּרֵיהּ לְיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי – וצריך האדם לכבד את יום הכפורים בִּכְסוּת נְקִיָּה, דְאָמַר לֵיהּ רֵישׁ גָלוּתָא לְרַב הַמְנוּנָא, נאמר בפסוק (ישעיה נח יג) 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', מַאי דִּכְתִיב – לגבי מה נאמר בפסוק וְ'לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד', אָמַר לֵיהּ רב המנונא, זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶּׁאֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אָמְרָה תּוֹרָה, כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה.
שנינו במשנה, 'וְהַחַיָּה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שהתירו ליולדת לנעול סנדל ביום הכפורים, ומבארת, מִשּׁוּם צִנָּה – מחמת הקור שיש כשמהלכים על קרקע ללא מנעלים, וקור זה עשוי להזיק ליולדת.
דין נוסף: וּשְׁמוּאֵל אָמַר, כָּל מֵחֲמַת עַקְרָב – בכל מקום שיש לחוש לנשיכת עקרב כשהולכים ללא נעלים, מֻתָּר לכל אדם לנעול נעליים ביום הכפורים, משום סכנה.
משנה
הַתִּינוֹקוֹת – ילדים קטנים, אֵין מְעַנִין אוֹתָם בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִים אוֹתָם להתענות קוֹדֶם לְשָׁנָה וְקוֹדֶם לִשְׁתַּיִם – שנה או שנתיים קודם שיגיעו לגיל חיוב במצוות, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בְּמִצְוֹת.
גמרא
שנינו במשנה 'מחנכים אותם קודם לשנה וקודם לשתים'. תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא – עתה, לאחר שהתבאר במשנה ש'לִפְנֵי שְׁתַּיִם מְחַנְּכִין לְהוּ', לִפְנֵי שָׁנָה מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך לומר שגם שנה קודם חיובם במצוות מחייבים אותם, והרי דבר פשוט הוא. אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא קַּשְׁיָא, כָּאן – האופן שבו מחנכים את הילד רק שנה אחת סמוך לגדלותו, היינו בְּחוֹלֶה – ילד חלש, שאינו מתענה קודם לכן. וכָּאן – האופן שבו מחנכים אותו שנתיים קודם לגדלותו, היינו בְּבָרִיא.
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדיני הצום לגבי ילדים בגילאים שונים: אָמַר רַב הוּנָא, בֶּן שְׁמוֹנֶה וּבֶן תֵּשַׁע שנים שלמות, מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת – להתענות חלק משעות היום, כדי להרגילו במצוות. בֶּן עֶשֶׂר ובֶן אַחַת עֶשְׂרֵה שנים שלמות, מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנָן – חייבים מדרבנן לצום כל היום. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרַיְתָא – חייבים לצום מן התורה כל היום. וְרַב נַחְמָן אָמַר, בֶּן תֵּשַׁע ובֶּן עֶשֶׂר, מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת. בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה, מַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנָן. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרַיְיתָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בֶּן עֶשֶׂר ובֶן אַחַת עֶשְׂרֵה, מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת. בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרַיְיתָא בְּתִינֹקֶת, שזהו הזמן בו היא מתחייבת מהתורה בכל המצוות, וּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרַיְתָא בְּתִינוֹק, שזהו הזמן שהוא מתחייב במצוות מהתורה.
מברר הרי"ף את ההלכה, בְּנידון זה של תִינוֹק, אַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן להלכה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, תִּינוֹקֶת בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְתִינוֹק בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַשְׁלִימִין מִדְּאוֹרַיְיתָא, מכל מקום קַיְימָא לָן כְּרַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן, דְּבַּתְרָאֵי אִינוּן – שהם אמוראים מאוחרים יותר, דְּמַשְׁלִימִין מִדְּרַבָּנָן כְּדֵי לְחַנְכָן במצוות כבר מִבֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה, בֵּין לְתִּינוֹק בֵּין לְתִּינוֹקֶת, וּבֶן תֵּשַׁע וּבֶן עֶשֶׂר מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת, כִּדְרַב נַחְמָן, וחינוך 'לשעות' היינו שֶׁאִם הָיָה רָגִיל לֶאֱכוֹל בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת – בשעה שניה של היום, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּשָׁלֹשׁ – בשעה שלישית. ואם היה רגיל לאכול בְּשָׁלֹשׁ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע.
