מסכת יומא, פרק ח, שיעור 5

משנה

אשה עוּבָּרָה (-מעוברת) שֶׁהֵרִיחָה ריח מאכל ביום הכפורים, ואם אינה אוכלת ממנו יש סכנה לה ולעובר, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַל פִּי רופאים בְּקִיאִין האומרים שיש סכנה אם לא תאכל. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַל פִּי עַצְמָהּ, עַד שֶׁתֹּאמַר דַּי.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, עוּבָּרָה (-אשה מעוברת) שֶׁהֵרִיחָה בְּשַׂר קֹדֶשׁ של קרבנות, האסור לה באכילה, אוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, תּוֹחֲבִין לָהּ כּוּשׁ (-מין מקל) בַּרֹטֶב, וּמַכְנִיסִין לָהּ בְּתוֹךְ פִּיהָ, ומוצצתו ומרגישה את טעם התבשיל, אִם נִתְיַשְּׁבָה בכך דַּעְתָּהּ, מוּטָב. וְאִם לַאו, מְבִיאִין לָהּ רֹטֶב עַצְמוֹ. אִם נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ ברוטב עצמו, מוּטָב. וְאִם לַאו, מְבִיאִין לָהּ את השֻׁמָּן האסור עַצְמוֹ, כיון שֶּׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

עתה מבררת הגמרא מהיכן יש ללמוד ששלש עבירות אלו אינן נדחות אפילו מפני פקוח נפש: עֲבוֹדָה זָרָה מְנָא לָן – מנין לנו שאינה נדחית מפני פקוח נפש, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בביאור הפסוק (דברים ו ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ', אִם – כיון שנֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', לָמָּה נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ', וְאִם נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ' לָמָּה נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', כלומר, הרי אחד מהדברים קשה יותר, ואם כן די לכתוב אותו, ואנו נדע שכל שכן שצריך לאהוב את ה' גם בדבר הקל יותר, אלא יש בדבר דעות חלוקות אצל בני האדם, ואִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו יותר מִמָּמוֹנוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'בְּכָל נַפְשְׁךָ', שדבר זה קשה יותר. וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ'. ועל כל פנים מבואר בפסוק זה שצריך האדם למסור אפילו את נפשו על אהבת ה', והיינו שלא יעבוד עבודה זרה, שזו כפירה בה'.

גִּלּוּי עֲרָיוֹת, מְנָא לָן שאינו נדחה מפני פקוח נפש, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, נאמר בפסוק לגבי נערה המאורסה שנאנסה (דברים כב כו) 'וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה', הרי שהשוותה התורה דבר זה לרוצח, ומשמע לכאורה שיש ללמוד מרוצח דין מסוים השייך גם כאן, אך קשה על כך, וְכִי מַה הוא הדין שלָמַדְנוּ מֵרוֹצֵחַ מֵעַתָּה, השייך בנערה המאורסה, אֶלָּא, הֲרֵי זֶה (-דין הרוצח) בָּא לְלַמֵּד, וְנִמְצָא לָמֵד, מַקִּישׁ הכתוב רוֹצֵחַ לְנַּעֲרָה מְאוֹרָסָה, וּמֵקִישׁ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה לְרוֹצֵחַ, וכך יש ללמוד, מַה (-כשם ש)רוֹצֵחַ, שאומרים לו שיהרוג אדם מישראל ואם לא יעשה כן יהרגוהו, דינו שיֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר (ולהלן יבואר מנין יודעים דין זה ברוצח), אַף נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, תֵּהָרֵג וְאַל תַּעֲבוֹר איסור זה (והיינו באופן שהיא צריכה לעשות מעשה, אך בלא זה אינה צריכה למסור עצמה למיתה). וּמַה נַעֲרָה מְאוֹרָסָה שאדם רודף אחריה לאונסה, נִתְּנָה לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ – מותר להרוג את הרודף אחריה כדי להצילה, שנאמר (שם כב כז) 'כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ', ומשמע שאם היה מי שיושיע אותה רשאי לעשות כן בכל דרך, ואף על ידי הריגת הרודף, אַף רוֹצֵחַ הרץ אחרי אדם מישראל לרוצחו, נִתַּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ – מותר להציל את הנרדף אפילו על ידי נטילת נפשו של הרודף.

ממשיכה הגמרא ומבארת, שְׁפִיכוּת דָּמִים, שאינה נדחית מפני פקוח נפש, אף שאין פסוק המלמד זאת, סְבָרָא הוּא, כִּי הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – כמו אותו מעשה שאירע באדם שבא לפני רבא, אָמַר לֵיהּ אותו אדם לרבא, אָמַר לִי מָרֵי דּוּרָאִי – אמר לי מושל עירי, זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלַנְיָא – לך והרוג את פלוני היהודי, וְאִי לֹא קַטְלִינָא לְךָ – ואם לא תעשה כן, אהרוג אותך, ושאלתו היתה האם מותר לו לקיים את ציווי האדון ולהורגו כדי להינצל בעצמו מהריגה. אָמַר לֵיהּ רבא, לִיקָטְלָךְ וְלֹא תִּקְטְלֵיהּ – מוטב שיהרוג אותך אותו גוי, ולא תהרוג את חברך, והטעם לכך, שהרי הטעם שפקוח נפש דוחה את כל התורה הוא כיון שחביבה נפשו של אדם לפני ה', ואמר שיתבטלו המצוות ולא תאבד נפש מישראל, אבל באופן זה הרי בין כך תאבד נפש אחת מישראל, וגם תעבור עבירה, ומַאי חָזִית דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמַק טְפֵי – מה ראית לחשוב שדמך אדום יותר מדמו של חברך וחביב לפני ה', שמחמת כן יתיר לך לעבור עבירה זו, דִּילְמָא דָּמָא דְּחַבְרָךְ סוּמַק טְפֵי – שמא דמו של חברך אדום יותר, וכיון שאין עדיפות לנפשך על פני נפש חברך, אין היתר לעבור עבירה זו, שאין בה משום הצלת נפש מישראל.

הגמרא ממשיכה לדון בענין מעוברת שהריחה מאכל ביום הכפורים: הַהִיא עוּבָּרָה דְּאַרִיחָא – מעשה במעוברת שהריחה דבר מאכל ביום הכפורים, ורצתה לאכול ממנו, אַתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי – באו לפני רבי לשאול אותו כיצד לנהוג, אָמַר לְהוּ – השיב להם, זִילוּ לְחוֹשׁוּ לָהּ דְּהָאִידְנָא יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי הוּא – לכו ולחשו באוזנה שיום הכפורים היום, לְחִישׁוּ לָהּ – לחשו לה כן, וְאִילְחִישָׁא – ועזרה אותה לחישה שלא תתאווה יותר לאכול, קָּרָא עֲלֵיהּ – קרא רבי על העובר שבמעיה את הפסוק (ירמיהו א ה) 'בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ', נָפַק מִינַּהּ – יצא מאותה אשה רַבִּי יוֹחָנָן, שהוא היה העובר שהועילה לו הלחישה. מעשה נוסף: הַהִיא עוּבָּרָה דְּאַרִיחָה – מעשה באשה מעוברת שהריחה דבר מאכל ביום הכפורים, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא – באו לפני רבי חנינא, לשאול כיצד לנהוג, אָמַר, לְחִישׁוּ לָהּ שיום הכפורים היום, וְלֹא אִילְחִישָׁא – ולא הועילה לה אותה לחישה, קָרָא עֲלֵיהּ – קרא על העובר שבמעיה את הפסוק (תהילים נח ד) 'זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם', ו'זֹרוּ' הוא מלשון זרות, שמעשיו זרים ומנוכרים לאביו שבשמים (ובהמשך הפרק (פסוק ו) נאמר 'אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים', ונרמז בזה שלא שמע למה שלחשו לאמו שהיום יום הכפורים (תוספת יום הכפורים)), נָפַק מִינַּהּ – יצא מאותה האשה שַׁבְּתַאי, שכינויו היה 'אוֹצֵר פֵּירֵי' – אוסף פירות, לפי שהיה אוסף ושומר פירות רבים כדי שיהיו הכל צריכים לקנות ממנו, והיה מפקיע את מחירי הפירות, והדבר אסור, כמו ששנינו בתוספתא 'אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות פירות'.