גמרא
שנינו במשנה, חלצה בסנדל שאינו שלו כו' חליצתה כשרה. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (דברים כה ט) 'וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ', ומלשון 'נַעֲלוֹ' יש לדייק, אֵין לִי ללמוד שמועילה חליצה אֶלָּא על ידי נַעֲלוֹ, כלומר נעל השייכת לו, אך אם השתמש בנַעַל שֶׁל כָּל אָדָם אחר, מִנַּיִן שזו חליצה המועילה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק שאחריו 'בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל', ומלשון זו יש ללמוד ש'נַעַל' מִכָּל מָקוֹם – כל נעל מועילה לחליצה. מבררת הברייתא, אִם כֵּן, שאף כל נעל כשרה לחליצה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע נאמר בתורה לשון 'נַעֲלוֹ', ומבארת, ללמד שצריך להיות זה מנעל הָרָאוּי לוֹ, פְּרָט [-חוץ] לְמנעל גָדוֹל, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, וּלְקָטָן – ולמעט מנעל קטן, שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ, וּפְרָט לְסַנְדָּל הַמְסוּלְיָיס – סנדל שֶׁנִּפְחַת, שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב.
מביאה הגמרא מעשה בענין סנדל שאינו שייך לחולץ: אַבַּיֵּי, הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – היה יושב לפני רב יוסף רבו, אֲתָאִי הַהִיא אִיתְּתָא לַחֲלוֹץ – באה אשה אחת לחלוץ לפניו, אָמַר לֵיהּ – אמר רב יוסף לאביי, הַב לֵיהּ סַנְדְּלָךְ – תן ליבם את הסנדל שלך. והבין מכך אביי שהוא סובר שדין משנתנו שאם חלץ בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה אינו רק בדיעבד אלא אף לכתחילה, ורצה לבדוק האם גם לגבי חליצה בסנדל של שמאל סובר כן רב יוסף, יְהַב לֵיהּ דִּשְׂמָאלָא – נתן אביי ליבם את סנדלו של שמאל. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, אֵימוּר דְּאָמוּר רַבָּנָן – דין זה שאמרו חכמים שאם חלצה סנדל של שמאל הנעול ברגל ימין של היבם חליצתה כשרה, דְּאִיעֲבַד – אם אירע ועשו כן, אבל לְכַתְּחִלָּה מִי אָמוּר – וכי התירו זאת לכתחילה. שאלו אביי, אִי הָכִי – אם כך, שאתה סובר שהדינים האמורים במשנתנו הם רק בדיעבד, בְּסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ נַמִּי – גם כן נאמר כן, אֵימוּר דְּאָמוּר רַבָּנָן דְּאִיעֲבַד – לא הכשירו זאת חכמים אלא אם כן אירע ועשו כן, אבל לְכַתְּחִלָּה, מִי אָמוּר – וכי התירו זאת. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ – כך היתה כוונתי לומר לך, הַב לֵיהּ וְאַקְנֵי לֵיהּ – תן לו את סנדלך ותקנה לו אותו במתנה על מנת להחזיר, ונמצא שבזמן החליצה הסנדל שייך לו, והרי זו חליצה המועילה לכתחילה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה, שאפשר לכתחילה לתת ליבם סנדל במתנה על מנת להחזיר, וחולץ בו לכתחילה.
שנינו במשנה, 'חלצה בסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה'. מבארת הגמרא דין זה, וְדַוְקָא בְּאופן שאותו סנדל של עץ מְחוּפֶּה – מכוסה בעוֹר, אֲבָל אם היה זה סנדל עץ שֶׁאֵינוֹ מְחוּפֶּה עוֹר, אֲפִלּוּ דְּאִיעֲבַד, שכבר חלצה לו, נַמִּי לֹא – גם כן אין החליצה מועילה.
מביאה הגמרא מעשה בענין חליצה: רָבָא בַּר חִיָּיא קַטְפָּסָאָה, עָבַד עוּבְדָּא – עשה מעשה ביבם שבא לחלוץ לפניו, בְּמוּק – במנעל העשוי מלבד, ולא מעור, וּבִיחִידִי, ללא דיינים נוספים, וּבַלַּיְלָה. אָמַר שְׁמוּאֵל על מעשה זה, בדרך גנות, כַּמָּה רַב גּוּבְרֵיהּ – כמה גדול כוחו של אמורא זה, דְּעָבַד כִּיחִידָאָה – שעשה מעשה כשיטת יחיד, דְּתַנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי, אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, שֶׁחָלַץ בְּמוּק, וּבִיחִידִי, וּבַלַּיְלָה. מדייק מכך הרי"ף את ההלכה: לְמֵימְרָא – יש ללמוד מדברי שמואל, שגינה את דרך החליצה באופן זה, דְּלֵית הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ – שאין הלכה כרבי ישמעאל בן אלישע, ואין לחלוץ במנעל של לבד, ולא ביחידות, ולא בלילה.
משנה
נאמר בתורה בפרשת חליצה (דברים כה ט) 'וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו', הרי התבארו בפסוק זה שלשה דברים שעל היבמה לעשות, חליצת הנעל, יריקה בפני היבם, ואמירת לשון 'ככה יעשה לאיש' וגו'. משנתנו מבארת אילו דברים מעכבים את החליצה: יבמה שחָלְצָה וְרָקְקָה, וְלֹא קָרְאָה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. קָרְאָה וְרָקְקָה, וְלֹא חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה וְקָרְאָה, אֲבָל לֹא רָקְקָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בביאור שיטתו, שיש ללמוד זאת מלשון 'כָּכָה יֵעָשֶׂה', ומכך שנקטה התורה לשון מעשה יש לדייק שרק דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה, כמו החליצה והיריקה, מְעַכֵּב, ואילו האמירה, שאין בה מעשה, אינה מעכבת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אדרבה, מִשָּׁם רְאָיָה לדברי שאין הרקיקה מעכבת, שנאמר 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ', ומלשון 'לאיש' יש ללמוד שהמעכב הוא רק דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בָּאִישׁ, והיינו החליצה, שזהו מעשה בגוף היבם, אבל הרקיקה שאינה ביבם עצמו, אלא על הארץ לפניו, אינה מעכבת.
גמרא
שנינו במשנה, שָׁלְחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל – שלחו בני הישיבה הלכה זו לאביו של שמואל, יְבָמָה שֶׁרָקְקָה בפני היבם, ולא חלצה, לא תחזור ותתייבם, אלא תַּחֲלֹץ, מִכְּלָל – ויש ללמוד מכך, דְּאִיפַּסְלָא לָהּ מֵאַחִים – שעל ידי רקיקה זו נפסלה על האחים, ואף שלא נעשתה חליצת נעל כלל, מכל מקום אף הרקיקה לבדה נחשבת קצת כחליצה, וכשם שאסור לייבם אחרי חליצה, כך אסור לייבם אחר רקיקה, וצריכה לחלוץ.
מביאה הגמרא לשון אחרת במימרא זו: וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי הָכִי שָׁלְחוּ לֵיהּ – ויש אומרים שכך שלחו לאביו של שמואל, יְבָמָה שֶׁרָקְקָה, תַּחֲלֹץ, ובכך תהיה מותרת להנשא למי שתרצה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לָרֹק פַּעַם אַחֶרֶת נוספת לאחר החליצה, ואף שעל פי סדר המקראות צריכה תחילה לחלוץ ואחר כך לרוק, והטעם לכך שאין מצריכים אותה לחזור ולירוק אחרי החליצה, דִּכְסִדְרָן לֹא מְעַכְּבָא – כיון שאין הסדר מעכב, דְּתַנְיָא בברייתא, בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה, וּבֵין שֶׁהִקְדִּים רְקִיקָה לַחֲלִיצָה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, והרי זו חליצה כשרה המתירה אותה להנשא.
