מסכת יומא, פרק ח, שיעור 8

הגמרא מבארת עתה שבספק פקוח נפש חוששים אפילו לצדדים רחוקים: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא הָלְכוּ בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – לגבי איזה אופן נאמר כלל זה, אִילֵימָא דְּאִיכָּא – אם באופן שיש תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְחַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, ויש להציל אחד מהם מסכנה על ידי מלאכה האסורה בשבת, ואין ידוע אם הוא ישראלי או גוי, ועל זה אמר שמואל שאסור להצילו כיון שאין הולכים אחר הרוב, הָא רוּבָּא יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ – הרי הרוב הם יהודים, ובודאי יש להצילו מספק. אִי נַמִי – וגם אם הם מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, חציים יהודים וחציים נכרים, הרי סָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל, ובודאי יש להציל כל אחד מהם מהסכנה. אֶלָּא ודאי מדובר באופן דְּאִיכָּא – שיש תִּשְׁעָה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל, ומצילים כל אחד מהם אפילו על ידי מלאכה האסורה בשבת, הָא נַמִי פְּשִׁיטָא – הרי גם דין זה פשוט הוא, דַּהֲוָה לֵיהּ קָבוּעַ – שהרי האדם המסוכן קבוע הוא במקומו, וְכָל קָבוּעַ – ובכל מקום שיש ספק לגבי דבר הנמצא במקום קבוע, אף שלפי האמת הוא מיעוט ביחס לשאר חלקי הספק, כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמִי – נחשב הדבר כאילו יש כאן ספק שקול, ואם כן בודאי שיש להצילו מספק. אלא מבארת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרך שמואל לומר כלל זה, אלא באופן דְּפָרִישׁ חַד מִינַּיְיהוּ – שיצא אחד האנשים מתוך הקבוצה שרובם נכרים, וְאָזַל (-והלך) לֶחָצֵר אַחֶרֶת, ונָפְלָה בָּהּ דְּלֵקָה באותה חצר, מַהוּ דְּתֵימָא – וסבור היית לומר כָּל דְּפָרֵישׁ מֵרוּבָּא קָא פָּרֵישׁ – אדם הפורש מתוך קבוצה של בני אדם, מן הסתם הוא מהרוב, שהם נכרים, וְלֹא מְפַקְחִינָן – ואין מחללים את השבת כדי להצילו, קָא מַשְׁמַע לָן שמואל שאֵין הוֹלְכִין בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב, אלא מצילים אותו מספק.

מקשה על כך הגמרא, אֵינִי – והרי אין הדבר כן, וְהָאָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִילוּ היו תִּשְׁעָה עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ חָצֵר, מְפַקְחִין. אבל אם היו בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֵין מְפַקְחִין, והבינה הגמרא שמדובר באופן שפרשו מקצתם לחצר אחרת, ואנו סומכים על כך שפרשו מהרוב, והם נכרים.

מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא, הָא – דברי רבי יוחנן, האומר שאם הם בחצר אחרת אין מפקחים, היינו באופן דְּפָּרוּשׁ כּוּלְּהוּ – שיצאו כולם מהחצר, ואחד מהם הלך לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת, שכיון שאין כאן מקום קביעות לשאר, הולכים אחר הרוב, ואין מחללים שבת כדי להצילו, וְהָא דְּפָּרוּשׁ מִקְצָתַיְיהוּ – ודברי שמואל האומר שמחללים שבת, היינו באופן שהרוב נשארו קבועים במקומם, ורק אחד מהם פרש ונפלה עליו מפולת, דכיון שהרוב קבועים ו'כמחצה על מחצה' הם, הרי הוא כמי שפרש ממקום שחציו יהודים, ולכן אף שבדרך כלל אנו אומרים שלאחר הפרישה הרי הוא כפורש מהרוב, שהם נכרים, מכל מקום משום חומרת פקוח נפש אמרו שמחללים עליו את השבת.

משנה

משנתנו ממשיכה לעסוק בדיני פיקוח נפש בשבת: מִי שֶּׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, ואין ידוע היכן הוא, סָפֵק הוּא שָׁם, תחת המפולת, סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, אלא יצא מהבית קודם המפולת, ואפילו אם הוא שם עדיין לא ידוע אם נשאר חי, אלא סָפֵק הוא חַי סָפֵק כבר מֵת, ואף אם הוא שם ועדיין הוא חי אבל סָפֵק אם הוא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, סָפֵק הוא יִשְׂרָאֵל, מכל מקום מְפַקְחִין עָלָיו אף במלאכות שיש בהם חילול שבת, שספק פקוח נפש של ישראל דוחה שבת. ואם תוך כדי החפירות מְצָאוּהוּ שהוא עדיין חַי, מְפַקְחִין עָלָיו – ממשיכים לפנות את האבנים מעליו, ומצילים אותו. וְאִם מצאוהו שכבר מֵת, יַנִּיחוּהוּ.

גמרא

שנינו במשנה, 'מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְחִין עָלָיו'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והלא דין פשוט הוא, שאם מצאוהו חי ממשיכים להצילו. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה שיש להצילו אֶלָּא אֲפִילוּ אם הצלה זו תועיל רק לְחַיֵּי שָׁעָה, כגון שבודאי ימות לאחר זמן קצר, והיה מקום לומר שאין מחללים את השבת לצורך כך, השמיעה לנו המשנה שאף באופן זה ממשיכים לחלל את השבת להצילו.

הגמרא מביאה ברייתא בענין הצלת אנשים מהמפולת: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אם מצאו אדם תחת המפולת, ונראה כמת, עַד הֵיכָן הוּא בּוֹדֵק כדי לדעת בבירור אם הוא מת או חי, עַד טַבּוּרוֹ, ששם ניתן להרגיש אם יש בו חיות (וגירסת הגמרא לפנינו היא 'עד ליבו', להרגיש אם ליבו דופק), וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שבודק עַד חוֹטְמוֹ, אם יש שם נשימה. בָּדַק וּמָצָא עֶלְיוֹנִים מֵתִים, לֹא יֹאמַר בודאי כְּבָר מֵתוּ הַתַּחְתּוֹנִים, אלא יבדוק את כולם. ומַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִמְצָאוּ הָעֶלְיוֹנִים מֵתִים, וְהַתַּחְתּוֹנִים חַיִּים. אָמַר רַב פָּפָּא, מַחְלֹקֶת זו האמורה בברייתא, אם בודקים בחוטמו או בטבורו, היינו כאשר פינו את המפולת מִמַּטָּה לְמַעְלָה – ממרגלותיו כלפי ראשו, שלדעה הראשונה אם אינו מרגיש חיות בטבורו אינו בודק עוד, ולדעה השניה ממשיך ובודק עד חוטמו. אֲבָל אם פינו מעליו את המפולת מִמַּעֲלָה לְמַטָּה, כֵּיוָן דְּבָּדַק לֵיהּ – לאחר שבדקוהו עַד חוֹטְמוֹ ומצאו שאין בו חיות ונשימה, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לבדוק, כיון שבודאי מת, דִּכְתִיב – שהרי נאמר לגבי המבול (בראשית ז כב) 'כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו', הרי שתלה הכתוב את נשמת רוח החיים, ב'אפיו', והיינו בחוטם.

מבררת הגמרא, וּמְנָא לָן – ומנין לנו עיקר דין זה, דְּפִּקוּחַ נֶפֶשׁ דָּחֵי שַׁבָּת. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, יש ללמוד זאת מכך דאָמַר קְרָא – שנאמר בפסוק (ויקרא יח ה) 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם', ויש לדרוש מלשון 'וָחַי בָּהֶם', שיש לקיים את המצוות באופן שיחיה בהם האדם, וְלֹא באופן שיתכן שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, כלומר שיתכן שיבא על ידי קיום המצוה לידי סכנת נפשות, ולכן אף ספק פקוח נפש דוחה שבת.