מסכת יומא, פרק ח, שיעור 9

משנה

משנתנו מבארת את חילוקי הכפרה על עוונות שונים: קרבן חַטָּאת שחייב להביא העובר בשוגג על עבירה שיש בזדונה כרת, וְאָשָׁם וַדַּאי, כגון אשם גזילות ואשם מעילות, מְכַפְּרִין על החטאים הללו (יחד עם התשובה, שהרי המביא קרבן בודאי שב בתשובה). מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין על כל העבירות עִם הַתְּשׁוּבָה. וְהַתְּשׁוּבָה לבדה, באמצע השנה, מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת, והיינו עַל ביטול מצוות עֲשֵׂה וְעַל עבירות לֹא תַּעֲשֶׂה, וְאילו עַל עבירות חֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה – ממתין לו הקדוש ברוך הוא עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר כפרה גמורה.

גמרא

שנינו במשנה, 'תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת, עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה'. תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא – עתה, אחרי שאמרה המשנה שעַל איסורי לֹא תַּעֲשֶׂה התשובה מְכַפֶּרֶת, עַל עֲשֵׂה מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך לומר שמכפרת על ביטול מצוות עשה, שזהו עוון קל יותר. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת התנא במשנתנו, תשובה מכפרת עַל מצוות עֲשֵׂה, וְעַל איסור לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה (-שניתן לתקנו על ידי מצוות עשה, וכגון הגוזל ממון, שיכול לתקן זאת על ידי קיום מצוות השבת הגזילה), שאינו חמור יותר מביטול מצוות עשה.

שָׁאַל רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּרוֹמִי, האם שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַּפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ. אָמַר לֵיהּ – השיב לו, לא היו אלו ארבעה חילוקים, אלא שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן, וכך הם שלשת החילוקים, א. עָבַר האָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ג כב) 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם', הרי שיש אופנים שבתשובה לבד מתרפא האדם. ב. עָבַר עַל איסורי לֹא תַּעֲשֶׂה, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה – מתחילה לכפר, אך אינה מסיימת את הכפרה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לגמרי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם', הרי שיש עבירות הצריכות את יום הכפורים כדי לכפר. ג. עָבַר אָדָם עַל כְּרִיתוּת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִים מְמָרְקִין – מסיימים את הכפרה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט לג) 'וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם'. אֲבָל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עוון חִלּוּל הַשֵּׁם, והיינו שחוטא וגורם לאחרים לחטוא, אֵין כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת, וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר, וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כֻּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי עוון חילול השם (ישעיה כב יד) 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן'.

מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – אילו מעשים נחשבים כחִלּוּל הַשֵּׁם. ומביאה את דברי האמוראים בענין זה, אָמַר רַב, כְּגוֹן אַנָּא – אדם כמוני, דְּשָׁקֵילְנָא בִּישְׂרָא מִטַבָּחָא וְלֹא יָהִיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתָּר – אם אקנה בשר מהטבח ולא אשלם לו מיד את מחירו, כיון שאם אתעכב מלשלם יחשוב הטבח שאני גוזלו, וילמד ממני לזלזל בגזל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כְּגוֹן אַנָּא, דְּמַסְגִינָא – אם אלך אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין, והרואה זאת אינו יודע שנחלשתי מרוב לימוד, וילמד ממני לזלזל ולהתבטל מלימוד תורה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, כְּגוֹן דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי – כגון תלמיד חכם שהבריות אומרות עליו מחמת מעשיו הרעים 'שָׁרָא לֵיהּ מָארֵיהּ לִפְלַנְיָא' – יסלח ה' לאותו פלוני, שמעשיו רעים. רַב יִצְחָק בַּר רַב דִּימִי אָמַר, כְּגוֹן שֶׁחֲבֵרָיו בּוֹשִׁין מִשְׁמֻעָתוֹ – מתביישים בשמועה שיוצאת עליו, שמעשיו רעים.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בִּזְמַן שֶׁאָדָם קוֹרֵא בתורה, וְשׁוֹנֶה במשנה, וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ללמוד את הגמרא, והיינו להבין את טעמי המשניות, וְדִבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, וּמִקְּחוֹ וּמַתָּנוֹ בַּשׁוּק באופן נָאֶה, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו, אַשְׁרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אַשְׁרֵי אָבִיו וְאַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוּהוּ תּוֹרָה, אוֹי לָהֶן לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, שהרי פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, רְאִיתֶם כַּמָּה יָפִים דְּרָכָיו וְכַמָּה מְתֻקָּנִין מַעֲשָׂיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיה מט ג) 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'. וְאילו בִּזְמַן שֶׁאָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין מִקְּחוֹ נָאֶה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו, אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְאָבִיו וּלְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוּהוּ תּוֹרָה, אַשְׁרֵיהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, שהרי פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, רְאִיתֶם כַּמָּה מְכֹעָרִין מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְקוּלְקָלִין דְּרָכָיו, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (יחזקאל לו כ) 'וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ', כלומר, חילול ה' הוא כאשר הגויים אומרים שאף על פי ש'עם ה' אלה' באות עליהם גזירות רעות, 'ומארצו יצאו', וכביכול לא היה הקדוש ברוך הוא יכול למנוע מהם לגלות מארצם, שבאופן זה מתחלל שם ה' וכבודו מתמעט.

הגמרא מביאה מימרות שונות בחשיבותה של התשובה: אָמַר רַבִּי חֲמָא בַּר חֲנִינָא, גְּדוֹלָה – חשובה היא התְּשׁוּבָה, שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג כב) 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם', הרי שבזכות התשובה באה רפואה. אָמַר רַבִּי לֵוִי, גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ב) 'שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ'.

מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשב האדם כבַּעַל תְּשׁוּבָה, כְּגוֹן שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ, וּפָרַשׁ – ונמנע מלעבור על עבירה זו. מַחְוֵי – הראה בידו רַב יְהוּדָה, שדבר זה נאמר רק כאשר כבר חטא בחטא זה, ועתה בא לידו דבר עבירה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שאינו מתבייש לחטוא מחמת המקום (מאירי), וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק – כשהוא עדיין באותו גיל שעבר את העבירה, שעדיין יצרו תוקפו, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, ומתוך כך יודע הוא שתתרצה לו (מאירי), ואף על פי כן נמנע ואינו חוטא.

אָמַר רַב יְהוּדָה, רַב רָמֵי – הקשה שיש לכאורה סתירה בין שני פסוקים, כְּתִיב בפסוק אחד (משלי כח יג) 'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ', הרי שאין לו לאדם להסתיר את חטאיו, וּבפסוק אחר כְּתִיב (תהילים לב א) 'אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה', הרי שראוי לאדם לכסות ולהסתיר את חטאיו. ותירץ, לֹא קַּשְׁיָא, כָּאן, בפסוק האומר שיש לאדם להסתיר את חטאיו, מדובר בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כיון שאם מפרסם את חטאיו ממעט כבוד שמים. וכָּאן, בפסוק האומר שאין לאדם להסתיר את חטאיו, מדובר בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, שצריך הוא לגלות את הדבר לרבים, כדי שיבקשו מאותו אדם שימחל לו.