הפרשה בקצרה – כי תשא

עניני הפרשה:  מחצית השקל  •  עשיית הכיור  •  הכנת שמן המשחה •  הכנת קטורת הסמים  •  ציווי בצלאל ואהליהב לעשיית המשכן וכליו ובגדי כהונה  •  חטא העגל  •  שבירת הלוחות  •  עונש החוטאים בעגל  •  תפילות משה בין לוחות ראשונות לשניות  •  י"ג מדות של רחמים •  הנהגת משה לאחר נתינת לוחות שניות  •  קרינת פני משה

• מחצית השקל: ציוה ה' את משה שכאשר יספור את ישראל לא ימנה אותם בעצמם, כיון שכל דבר שבמנין שולטת בו עין הרע, וגורם הדבר למגיפה, אלא יטול מכל אחד מחצית השקל, ועל ידי מנין המטבעות יידע את מספר בני ישראל. וציוהו למנותם לאחר יום הכפורים בשנה הראשונה ליציאתם ממצרים, לאחר חטא העגל, כיון שהיתה בהם מגפה על ידי חטא זה, ומחמת חביבותם של ישראל על ה' ציוה למנותם. ונצטוה לתת מטבע כזו כל אדם מישראל מבן עשרים שנה ומעלה, העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט, ומתרומה זו של מחצית השקל עשו את האדנים למשכן שנבנה לאחר מכן.
• עשיית הכיור: ציוה ה' לעשות כיור נחושת ולהניחו בין מזבח הנחושת לבין פתח אהל מועד, אך כיון שאסור שיפסיק דבר בין המזבח לבין פתח אהל מועד היה הכיור משוך כלפי צד דרום כנגד החלל שבין אהל מועד ולמזבח, ואינו חוצץ ביניהם. ומכיור זה נצטוו אהרן ובניו לרחוץ את ידיהם ורגליהם כאשר הם נכנסים לאהל מועד, כגון להקטרת הקטורת על מזבח הזהב, או כאשר הם ניגשים להקריב קרבנות על גבי מזבח הנחושת, וכהן העובד ללא רחיצת ידים ורגלים, חייב מיתה. ודרך הרחיצה היא על ידי הנחת יד ימין על רגל ימין ורחיצתם יחד, והנחת יד שמאל על רגל שמאל ורחיצתם יחד.

• הכנת שמן המשחה ואיסור עשייתו לזר: ציוה ה' את משה להכין ממיני בשמים שונים ושמן זית את 'שמן המשחה', שבו נמשחו המשכן עצמו והכלים שבו, אהרן הכהן ובניו, ונאסר על כל אדם מישראל לסוך משמן זה על עצמו, מלבד כאשר מושחים מלכים וכהנים גדולים, וכן נאסר להכין שמן דומה לו באותם מיני וכמויות בשמים וסממנים, והעושה אחד משני דברים אלו חייב כרת. ודרשו חכמים שעל אף שהשתמשו בשמן זה לכל המשיחות הללו, לא התמעט כלל וכולו קיים ושמור לעתיד לבוא.
• הכנת קטורת הסמים ואיסור עשייתה לזר: ציוה ה' להכין ממיני בשמים שונים את קטורת הסמים, ודרשו חכמים שיש בה אחד עשר מיני סממנים, וממנה מקטירים בכל יום על מזבח הזהב, בבוקר ובין הערביים. ואסור לאדם לעשות קטורת דומה במתכונת זו להריח בה בעצמו, והעושה כן חייב כרת.
• ציווי בצלאל ואהליהב לעשיית המשכן וכליו ובגדי כהונה: לאחר שהתבארו בפרשיות הקודמות הציוויים של עשיית המשכן וכליו, אמר עתה ה' למשה שהעושים את עיקר המלאכה יהיו בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואהליהב בן אחיסמך למטה דן, ואיתם יהיו שאר חכמי לב שיעשו יחד את כל אשר ציוה ה'. אמנם הוסיף ה' להזהיר שאף על פי שהוא מצוה על עשיית המשכן וכליו, אין דברים אלו דוחים את השבת, והעושה כל מלאכה ביום השבת חייב כרת [כשעובר עבירה זו במזיד, ללא עדים והתראה, אך אם יש עדים והתראה חייב סקילה].

• חטא העגל: לאחר מעמד הר סיני שהיה בו' בסיון, בו שמעו כל ישראל מה' את עשרת הדברות עלה משה אל ההר למחרת בז' בסיון, והודיע לישראל שישהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ובסיומם ירד מההר קודם חצות היום. אמנם אותו יום שעלה משה לא היה ממנין ארבעים הימים, ולכן באמת הסתיימו בשבעה עשר בתמוז, ובאותו יום נתן ה' למשה את שני לוחות הברית, עליהם נכתבו באצבע אלוקים עשרת הדברות. אך ישראל טעו והתחילו למנות את ארבעים היום באותו יום עצמו שעלה משה להר, ובששה עשר בתמוז היו סבורים שמשה צריך לרדת, וכיון שעבר חצות היום ולא בא משה, היו סבורים שבודאי מת משה, והערב רב שעלה ממצרים נקהלו על אהרן ואמרו לו שיעשה להם דמות אלוהות שתלך לפניהם להנחות אותם בדרכם במדבר. כיון שידע אהרן שעתיד משה לרדת מההר ורצה לדחותם, אמר להם שיביאו לו את נזמי הזהב שבאזני נשיהם וילדיהם, והיה סבור שהנשים והילדים יחוסו על התכשיטים ולא ימהרו לתיתם. אך העם לא המתינו לנשים והילדים אלא פרקו את הנזמים שהיו באזני עצמם ונתנו לאהרן. השליכו אהרן לאש, ובאו המכשפים שבין הערב רב ובכשפיהם עשו שיצא מהזהב שבאש דמות עגל, ואותם אנשי ערב רב אמרו 'אלה אלהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים', והטעו אחריהם אף את בני ישראל. ראה אהרן שהצליח מעשה שטן בכך שהיתה באותו עגל רוח חיים, רצה לדחותם עוד ולכן בנה מזבח, ולאחר שסיים לבנותו הכריז שלמחרת יהיה חג לה', והיה סבור שעד מחר כבר ירד משה, ובאמת יהיה חג לה'. אמנם השטן זרז את העם להשכים בבוקר למחרת קודם שירד משה, והקריבו לפניו קרבנות, וישבו לאכול ולשתות ולחטוא.
• ירידת משה מההר ושבירת הלוחות: באותו זמן דיבר ה' עם משה קשות בעודו בהר סיני, ואמר לו שירד מגדולתו, כיון שניתנה לו רק בעבור ישראל, וכיון שחטאו ישראל אף הוא ירד מגדולתו. והוסיף ה' לומר לו שאותם גרי ערב רב שקיבל משה בלא לשאול את פי ה' מתוך מחשבה שטוב הדבר שידבקו אף הם בה', הם אלו שהשחיתו והטעו אחריהם את ישראל. והוסיף ה' ואמר למשה ש'יניח לו' והוא יכלה אותם, ויקים ממשה לבדו אומה גדולה. מכך שקודם שהתפלל משה כבר אמר לו ה' ש'יניח לו' הבין משה שה' רומז לו בכך שהדבר תלוי בתפילתו, ולכן עמד והתפלל לפני ה', ואמר לפניו שאם אכן יכלה את ישראל – יתחלל שם ה' בעיני המצריים שיאמרו שהוציא ה' את ישראל ממצרים כדי להורגם במדבר, ואף הזכיר את שבועת ה' לאברהם יצחק ויעקב שירבה את זרעם ויתן להם את ארץ ישראל. מכח תפילתו של משה התרצה ה' לישראל, ולא כילה אותם, ונתן למשה את שני לוחות הברית עליהם נחקקו עשרת הדברות, ואף שהיה הכתב חרוט בחקיקה מפולשת מעבר לעבר, היה ניתן לקרוא את הכתוב עליהם משני צידיהם, דרך נס. יהושע בן נון המתין למשה בתחתית הר סיני, וכאשר ירד מההר הלכו שניהם לכיוון מחנה ישראל, וכאשר שמע יהושע את הקולות של העם שהיו מריעים ושמחים וצוחקים – היה סבור שיש מלחמה במחנה, אך משה אמר לו שאין אלו קולות לוחמים, אלא קולות חירופים וגידופים המענים את נפש השומעם. כשהתקרב משה אל המחנה וראה את העגל ואת המחולות שסביבו, אמר בדעתו, הרי קרבן פסח, שהוא רק אחד מתרי"ג מצוות, ציותה התורה שמשומד אינו רשאי לאכול ממנו, ועתה הרי כל ישראל נחשבים כמשומדים בכך שעבדו לעגל ואיך אתן להם את הלוחות, ולכן השליכם מידיו ושברם למרגלות הר סיני.

• עונש החוטאים בעגל: נטל משה את עגל הזהב, שרפו באש וטחנו לאבק דק, פיזר את האבק על המים והשקה בו את בני ישראל, וכל מי שעבד את העגל, אף שלא היו עדים על כך ולא התרו בו – היו המים גורמים למחלה במעיו, והיה מת [אבל מי שהיו עדים על כך שעבד – מת במגיפה. ומי שגם התרו בו העדים שלא יעבוד ועבד, נהרג על ידי אנשי שבט לוי]. שאל משה את אהרן אחיו וכי עשו לך ישראל יסורים גדולים כל כך עד שנאלצת לעשות להם עגל זה ולהחטיא אותם בחטא גדול כל כך. השיב לו אהרן, הרי יודע אתה את טבע עם ישראל, שהולכים תמיד בדרך רעה ומנסים את ה', וגם עתה באו לפני וביקשו שאעשה להם דמות אלוה במקומך, ואני רק שאלתי אותם למי יש זהב, והם פרקו את נזמי הזהב שלהם ונתנו לי, וכשהשלכתיו לאש – יצא העגל הזה. ראה משה שהתגלה קלונם של ישראל, ועתה יהיה דבר זה לגנות בפי כל הקמים נגדם, עמד משה בשער המחנה והכריז 'מי לה' אלי', והתקבצו אליו כל בני שבט לוי, שלא היה ביניהם אפילו אחד שעבד לעגל הזהב. אמר להם משה בשם ה' שיטלו חרבות ויהרגו כל מי שעבד עבודה זרה בעדים ובהתראה, ואפילו אם הוא אחיהם [והיינו אח מהאם, ואינו משבט לוי], ועשו כן בני לוי והרגו מהעם שלשת אלפי איש. אמר להם משה שבדבר זה שעשו, שהרגו את כל העובדים עבודה זרה ואפילו שהם קרוביהם, תבוא עליהם ברכה, ונבחר שבט זה שממנו יהיו כהנים לה', במקום הבכורות, שעד אותו זמן היו הבכורות עובדים לפני ה' ומקריבים קרבנות. [וכל בני השבט יעבדו בבית המקדש כמשוררים ושוערים]. למחרת אותו היום אמר משה לעם שחטאו חטא גדול, והוא יעלה לה' לבקש עליהם רחמים, אולי יצליח לכפר על חטאם. עלה משה לה' וביקש שימחל לישראל על חטאם, ואם לא – שימחה את שמו מספר התורה, כדי שלא יאמרו עליו שלא היה ראוי לבקש עליהם רחמים. אמר לו ה' שלא ימחה את שמו, אלא את שמותיהם של החוטאים בלבד, ואף שקיבל ה' את תפילתו שלא ימחה כעת את כל ישראל יחד, מכל מקום נשארו ראויים לעונש, ולכן בכל פורענות שבאה על ישראל – יש גם קצת עונש על חטא העגל. והוסיף ה' ואמר למשה שינהיג את העם לארץ ישראל, אך לא ילך ה' בעצמו עמהם, אלא ישלח עמהם מלאך. ובאה מגיפה על ישראל, בה מתו אותם שעבדו את העגל בפני עדים, אך לא התרו בהם שייענשו.
• תפילות משה בין לוחות ראשונות לשניות: אמר ה' למשה שיעלה עם ישראל לארץ ישראל, והמלאך שיישלח על ידי ה' יגרש את האומות שבארץ ישראל מפניהם, אך ה' בעצמו לא יעלה עמם, כיון שבזמן שה' בקרבם והם ממרים בו – יגדל עונשם, ועשויים לכלות מן העולם. שמעו ישראל את הבשורה הרעה הזו, שה' לא יעלה עמם בעצמו אלא ישלח מלאך, והתאבלו על כך, והסירו מעל עצמם את הכתרים שקיבלו בזמן שאמרו נעשה ונשמע. אך ה' אמר למשה שדבר זה טוב עבורם, שילך עמהם מלאך, כיון שאם ה' יעלה עמם בעצמו והם ימרו את פיו ויזעם עליהם, יכלו ברגע אחד. הוסיף ה' ואמר להם שעונשם כעת יהיה שינטלו מהם לעולם הכתרים שקיבלו, ובעתיד יקבלו עונשים נוספים על חטא זה. אמנם משה רבינו אמר לה' שאינו חפץ בשליחת המלאך, אלא שה' בעצמו יעלה אותם לארץ ישראל, והוסיף וביקש, כיון שאמר לו ה' שמצא חן בעיניו, שיודיע לו מה השכר של מי שמוצא חן בעיני ה', כדי שידע מה הערך של דבר זה, שהוא מוצא חן בעיני ה'. וכן ביקש שלא יכלה את ישראל ויוציא ממנו אומה חדשה, אלא יסלח להם ויקיימם. קיבל ה' את בקשת משה והודיעו שהוא בעצמו יעלה את ישראל לארצם, ומשה אמר לה' שבדבר זה יוודע שהוא עצמו וכן עם ישראל מצאו חן בעיני ה'. הוסיף משה וביקש מה' שיהיה ניכר ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם בכך שלא ישרה ה' את שכינתו על אומות העולם, וה' קיבל את בקשתו. ראה משה רבינו שזו שעת רצון מלפני ה' ובקשותיו מתקבלות, הוסיף וביקש שיראה לו ה' את כבודו. השיב לו ה' שאכן הגיעה השעה הראויה לכך, כיון שרצה ה' להראותו וללמדו את סדר התפילה, כי כאשר ביקש משה רחמים על ישראל הזכיר את זכות האבות, ועתה אמר לו ה' שלא יחשוב שכאשר תסתיים זכות האבות אין עוד תקוה לישראל, אלא כאשר יזכירו את שלש עשרה מדות הרחמים שילמד אותו ה' כעת, יקבל ה' את תפילתם, כיון שרחמי ה' אינם כלים לעולם [ובתחילה אמר לו ה' שיחון וירחם רק בשעה שירצה בכך, אך לאחר מכן הבטיחו ה' שאמירת שלש עשרה מידות לעולם לא תחזור ריקם]. אמנם אמר לו ה' שגם בשעה שיעבור על פניו לא יוכל לראות את פני ה'. ואמר לו ה' שיש נקרה המיועדת לכך בהר סיני, שבה יוכל משה לעמוד בלא להנזק. כיון שבאותה פעם שעלה משה להר סיני היה צריך גם לקבל את הלוחות השניות, פתח ה' באהלו של משה מחצב של אבן טובה ששמה סנפירינון, ואמר לו שיחצוב משם שני לוחות אבנים ויעלה אותם להר סיני, וה' יכתוב עליהם את עשרת הדברות כפי שהיה על הלוחות הראשונים. הזהיר ה' שגם בפעם זו לא יעלה שום אדם על הר סיני [ואפילו אהרן נדב ואביהוא, שבפעם הראשונה עלו על ההר, עתה לא הותר להם לעלות], וכן בעלי החיים לא ירעו בהר סיני. עשה משה כציווי ה' ועלה להר סיני עם שני הלוחות שחצב, ובאותה שעה קיים ה' את הבטחתו למשה והתגלה אליו להראות לו את כבודו, וכאשר עבר ה' על פני משה קרא ה' לפניו את שלש עשרה המידות של הנהגתו בעולם, ומיהר משה והשתחוה לה'.

• י"ג מדות של רחמים: ואלו הם שלש עשרה המידות ופירושם [על פי רש"י וריב"א]:

א. ה': מידת הרחמים לפני שהאדם חוטא.

ב. ה': מידת הרחמים לאחר שחטא ושב בתשובה.

ג. אל: הנהגה נוספת של מידת הרחמים.

ד. רחום [קודם שבאה הצרה].

ה. וחנון [לאחר שבאה הצרה].

ו-ז. ארך אפים: אינו ממהר להעניש את האדם אלא ממתין לו, שמא יחזור בתשובה, ונוהג כן גם עם הצדיקים וגם עם הרשעים.

ח. רב חסד: לאותם שאין להם זכויות כל כך, מטה ה' את הכף כלפי חסד.

ט. ואמת: משלם שכר טוב לעושי רצונו.

י. נוצר חסד לאלפים: שומר ה' את החסדים שהאדם עושה לפניו לאלפיים דורות.

יא. נושא עוון: סולח הוא לחוטא במזיד.

יב. ופשע: סולח הוא אף לפושעים ומורדים בו.

יג. וחטאה: סולח הוא לחוטאים בשגגה. אמנם הוסיף ה' ואמר 'ונקה לא ינקה', כלומר, אין ה' מוותר על העוון לגמרי, אלא מעניש הוא את האדם ונפרע ממנו מעט מעט.

כיון ששמע משה שה' 'נושא עוון' חזר וביקש שילך ה' לפני ישראל, כי גם אם יחטאו לפניו – יסלח לעוונם ולא יכלה אותם, וכן ביקש שלא ישרה ה' שכינתו על אומות העולם אלא רק על ישראל, וקיבל ה' את שתי בקשותיו, ואף כרת עמהם ה' ברית על כך.

ציוה ה' את ישראל שלא יכרתו ברית עם יושבי הארץ הגויים, ולא ישתחוו לאלוהיהם. שיחוגו את שלשת הרגלים ויעלו להיראות לפני ה' בבית המקדש, והבטיח להם ה' שלא יחמוד איש את ארצם כאשר יהיו כל האנשים בירושלים לפני ה'.

• הנהגת משה לאחר נתינת לוחות שניות ביום הכפורים: לאחר חטא העגל [בי"ז בתמוז] ועונש החוטאים בו [בי"ח בתמוז] עלה משה לה' בתשעה עשר בתמוז, והתפלל לפני ה' ארבעים יום, בראש חודש אלול אמר לו ה' שיעלה שוב להר סיני לקבל את הלוחות השניות, והיה שם משה ארבעים יום נוספים שהסתיימו ביום הכפורים, בו סלח ה' לישראל על חטא העגל. וממוצאי יום הכפורים ועד ראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן, באותם חודשים הרחיק משה את אוהלו ממחנה ישראל למרחק של אלפיים אמה, וקראו 'אהל מועד' להיות בית ועד למבקשי תורה, ומבקשי ה' היו יוצאים לאהלו. וכאשר היה משה יוצא ממחנה ישראל אל אהלו – היו כל ישראל עומדים לכבודו, ולא היו מתיישבים עד שהתרחק ולא היו יכולים עוד לראותו, וכאשר בא משה לאהלו – היה עמוד הענן המורה על השראת השכינה יורד על אהלו והיה ה' מדבר עמו, וכל ישראל היו מביטים אחריו באומרם 'אשרי ילוד אשה שמובטח לו שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו', והיו משתחוים לכבוד ה' שהשרה שם את שכינתו. באותו זמן היה ה' מדבר עם משה באהלו של משה, ודיבורו עמו היה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו, ולימד אותו את התורה, ומשה היה חוזר למחנה ישראל ומלמד את הזקנים מה שלמד. אמנם לאחר שהוקם המשכן היה ה' מדבר עם משה מאהל מועד.

• קרינת פני משה: לאחר שהוריד משה רבינו ביום הכפורים את הלוחות השניות – האירו פני משה עד שיצאו מעורו קרני אור, והיו ישראל מתייראים מלגשת אליו. ולכבוד קרני הוד אלו היה משה שם על פניו 'מסוה', בגד המכסה את הפנים מלבד העיניים, ובשעה שהיה ה' מדבר איתו היה מסיר את המסוה, ובצאתו מלפני ה' היה נשאר ללא המסוה ומלמד את בני ישראל את מה שציוה לו ה', וכל אותו הזמן היו ישראל רואים את קרני ההוד, וכשסיים ללמדם היה שם על פניו מסוה, עד הפעם הבאה שה' דיבר עמו.