מסכת מעשר שני, פרק א, משנה ד
משנה ד: הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, לֹא יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין. כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת, לֹא יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי, לֹא יָצְאוּ דְמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין:
משנה ד: הַלּוֹקֵחַ – הקונה בכסף מעשר שני חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, והרי לפי האמת אין חיה ראויה כלל להיקרב על גבי המזבח, או שקנה בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה – לאוכלה בתורת חולין, והדבר אסור מדרבנן, כדי שלא 'יבריח' מעות של מעשר שני מעל גבי המזבח, לֹא יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין, כיון שבאופנים אלו אין המקח חל כלל.
הקונה במעות מעשר שני כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת, והיינו שמוכרים את היין ללא הקנקן, לֹא יָצָא הקַנְקַן לְחֻלִּין. הקונה סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי, לֹא יָצְאוּ דְמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין, כיון שהדרך היא למוכרם ללא הכלי.
