מסכת אהלות, פרק יח, משנה א

פרק יח, משנה א: כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרָס. מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרָס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ, טְמֵאִים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, אוֹ בוֹצֵר בְּצוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֶרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרָס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק:

פרק יח
משנה א: פרק זה ממשיך לעסוק בדינים שונים הנוהגים ב'בית הפרס' (וזהו מקום שנחרש בו קבר, שגזרו עליו חכמים טומאה). כֵּיצַד בּוֹצְרִים את הענבים הגדלים בבֵּית הַפְּרָס, באופן שישארו טהורים, מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים ביום השלישי לטומאתם, וְשׁוֹנִים – חוזרים ומזים עליהם ביום השביעי, כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ונכנסים האנשים עם כליהם לכרם שבבית הפרס, וּבוֹצְרִים את הענבים שבו לתוך הכלים, וּמוֹצִיאִים את הכלים עם הענבים חוּץ לְבֵית הַפְּרָס, ובאותו זמן עדיין אין הענבים מקבלים טומאה, שהרי עדיין לא בא עליהם אחד משבעה משקים המכשירים את הפירות לקבל טומאה (ואף שגזרו חכמים שהבוצר ענבים כדי לסוחטן בגת הרי הם מוכשרים לקבל טומאה מיד, זהו רק לגבי טומאה דאורייתא, ולא לגבי טומאת בית הפרס דרבנן), אך אין אותם בני אדם יכולים להוליך את הענבים עד לגת, כיון ששם יש כבר משקים ממש המכשירים את הענבים לקבל טומאה, ומיד כשיגיעו לגת ייטמאו הענבים מהאנשים והכלים הטמאים מדרבנן בטומאת בית הפרס, וְלכן בני אדם אֲחֵרִים, שלא נכנסו כלל לבית הפרס, והם טהורים אפילו מדרבנן, מְקַבְּלִים מֵהֶם את הענבים, ומעבירים אותם לכלים אחרים, וּמוֹלִיכִים אותם לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ – הבוצרים במוליכים את הענבים לגת, הרי הם טְמֵאִים ממגע אותם בוצרים הטמאים מדרבנן, ומטמאים את הענבים, ודרך בצירה זו היא כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל, הסוברים שבבוצר לגת אין הענבים נטמאים בטומאה דרבנן. אבל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אם יעשו כן הרי ייטמאו הענבים מהבוצרים הטמאים בטומאת בית הפרס, כיון שאף בטומאה דרבנן גזרו שבבוצר לגת נטמאים הענבים, לכן אוֹחֵז הבוצר אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב של דקל, שאינו מקבל טומאה, אוֹ בוֹצֵר את הענבים בְּצוֹר – באבן חדה, שאינה כלי ואינה מקבלת טומאה, וְנוֹתֵן את הענבים לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה – כלי גדול של עץ, שיש בו יותר מארבעים סאה ואינו מקבל טומאה, וּמוֹלִיךְ בעצמו את הענבים לַגָּת, שכיון שיש להם היכר בכך שמוליכים את הענבים בכפישה, לא חוששים שיגעו בידם בענבים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֶרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס, כלומר, שבתחילה היה שם כרם ואחר כך נעשה בית הפרס, שבאופנים אלו מועילה לו הבצירה בדרכים שהתבארו כדי להשאיר את הענבים טהורים, אֲבָל הנוֹטֵעַ את הכרם לאחר שכבר היה בֵּית הַפְּרָס, קנסוהו חכמים על כך שנטע במקום זה שיש בכך בזיון למתים, ולכן בכל דרך שיבצור את הענבים יהיה בהם הדין שהבוצר לגת נטמאים הענבים, ואפילו אם יבצור באופן שאמרו בית שמאי, שאין שם באמת צד טומאה כלל, ולכן יִמָּכֵר לַשּׁוּק לאכילה, כאשכולות שלמים, ובאופן זה לא גזרו שיקבלו הענבים טומאה, כיון שלפי האמת עדיין לא באו עליהם משקים ולא הוכשרו לקבל טומאה.