מסכת נגעים, פרק א, משנה ו

משנה ו: כֵּיצַד לְהַחְמִיר. לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וְהִלְבִּינוּ, אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן, קְצָרוֹת וְהֶאֱרִיכוּ, אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקוֹ הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶם, לֹא הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, הָיְתָה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה וְנַעֲשֵׂית מְרֻבַּעַת, מִן הַצַּד וְנַעֲשֵׂית מְבֻצֶּרֶת, מְפֻזֶּרֶת וְנִתְכַּנְּסָה וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ, הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶן, לֹא הָיָה בוֹ פִסְיוֹן וְנוֹלַד בּוֹ פִסְיוֹן, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן וְהָלְכוּ לָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחְמִיר:

משנה ו: עתה מבארת המשנה את האופנים שבהם מחמת ההמתנה לאחר השבת מטמאים את האדם, ואילו היה הכהן רואה אותו בשבת היה מטהרו (וכולם הם אופנים הפוכים מהאופנים שהתבארו במשנה הקודמת, שתחילה היה הכהן צריך לטהרו, ולאחר השבת נולדו בו סימני טומאה). כֵּיצַד הם האופנים שההמתנה לאחר השבת גורמת לְהַחְמִיר, כגון שקודם השבת לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן, וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, או שהָיוּ השערות שְׁחוֹרוֹת וְהִלְבִּינוּ, או שהיתה אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה, שאין בזה סימן טומאה, וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן, או שהיו קְצָרוֹת וְהֶאֱרִיכוּ, או שהיתה אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה וּלאחר השבת הֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן, או שבשבת נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, שאין בכך סימן טומאה, או שבשבת הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ שבשבת חִלְּקוֹ הַשְּׁחִין, וּכן אם אירע אחד מדברים אלו (נסמך, הקיף או חלק) על ידי מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְכן על ידי הַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק, שכל אחד מהם כשהוא נסמך לשערות הלבנות, מקיפן או מחלקן אין זה סימן טומאה, וְהָלְכוּ לָהֶם – ולאחר השבת הסתלק השחין, או מחית השחין, המכוה או מחית המכוה, והבוהק, וכיון שהיו בו שתי שערות לבנות הרי הוא טמא. וכן אם בשבת לֹא הָיְתָה בוֹ מִחְיָה, והיה ראוי לטהרו, וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה לאחר השבת, וכן אם הָיְתָה המחיה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, שאין זה סימן טומאה, וְנַעֲשֵׂית מְרֻבַּעַת, או שהיתה מִן הַצַּד, וְנַעֲשֵׂית מְבֻצֶּרֶת – דומה למבצר, שהנגע מקיפה מכל צדדיה, או שהיתה מְפֻזֶּרֶת, שאין בה מקום לריבוע של עדש, וְנִתְכַּנְּסָה למקום אחד. וְכן אם בשבת בָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ – בתוך המחיה, או שהִקִּיפָהּ, או שחִלְּקָהּ, אוֹ שמִעֲטָהּ הַשְּׁחִין, אוֹ שאירע אחד מדברים אלו (שנכנס לתוכה, הקיפה, חילקה או מיעטה) על ידי מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְכן על ידי הַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק, ואם היה הכהן רואה זאת בשבת היה מטהרו, וְהָלְכוּ לָהֶן לאחר השבת. או שלֹא הָיָה בוֹ פִסְיוֹן – לא התפשט הנגע בשבת, וְנוֹלַד בּוֹ פִסְיוֹן – התפשט הנגע לאחר השבת, שזהו סימן טומאה, או שבשבת היה אחד מסימנים אלו, שהם הַשְּׁחִין, וּמִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה, וּמִחְיַת הַמִּכְוָה, וְהַבֹּהַק, חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן – בין תחילת הנגע לבין התפשטותו, שאז אינם מצטרפים לטמא את האדם, וְהָלְכוּ לָהֶן השחין או מחית השחין, המכוה או מחית המכוה, או הבוהק, וכיון שהסתלקו ואינם מפרידים בין הנגע לבין מקום התפשטותו, מטמאו הכהן, הֲרֵי כל אֵלּוּ אופנים שיש בהם כדי לְהַחְמִיר, בכך שממתינים עם ראיית הנגע עד לאחר השבת.