מסכת נגעים, פרק ג, משנה ב

משנה ב: חָתָן שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ. וְכֵן בָּרֶגֶל, נוֹתְנִין לוֹ כָל יְמוֹת הָרָגֶל:

משנה ב: נאמר בפסוק לגבי נגעי בתים 'וצוה הכהן ופנו את הבית', הרי שציותה התורה להשהות את פסיקת הכהן לטמא את הבית עד שיפנו את הכלים, כדי שלא ייטמאו, וכיון שגילתה התורה שמשהים את פסק הטומאה אפילו לדבר הרשות, להצלת ממון, כל שכן שישהו את פסק הטומאה לדבר מצוה, ולכן, חָתָן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, שהוא עסוק במצות פריה ורביה, שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, אין הכהן רואה את נגעו באותם ימים, אלא נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ – אם נולד נגע בגופו, וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ – וכן אם נולד נגע בביתו או בבגדו. וְכֵן בָּרֶגֶל, כיון שעסוק האדם במצוות שמחת הרגל, אין הכהן רואה את נגעו באותם ימים, אלא נוֹתְנִין לוֹ כָל יְמוֹת הָרָגֶל, ורק לאחר מכן רואה הכהן את נגעו.