מסכת נגעים, פרק ד, משנה ג

משנה ג: יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה, וְיֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה, בִּמְכֻנָּס וּבִמְפֻזָּר, בִּמְבֻצָּר וְשֶׁלֹּא בִמְבֻצָּר. יֵשׁ בְּמִחְיָה, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת, הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה, וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

משנה ג: משנתנו מבארת את החילוקים שיש בין סימן טומאה של שער לבן, לבין סימן טומאה של מחיה (ששניהם נוהגים בנגעי עור הבשר). יֵשׁ חומרות בְּסימן טומאה של שֵׂעָר לָבָן, מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה, וְיֵשׁ חומרות בְּסימן טומאה של מִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. ומבארת המשנה, שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה, ואילו מחיה אינה מטמאת אלא בנגעי עור הבשר, בקרחת ובגבחת. ושער לבן מטמא בִּמְכֻנָּס וּבִמְפֻזָּר – בין כשהוא מכונס למקום אחד ובין כשהוא מפוזר על פני כל הנגע, ואילו המחיה צריכה להיות במקום אחד, ושער לבן מטמא בִּמְבֻצָּר וְשֶׁלֹּא בִמְבֻצָּר – בין כשהוא מוקף בנגע כ'מבצר' ובין כשהוא בקצה הנגע ואינו מוקף, מה שאין כן במחיה שיש צורך שתהא מוקפת בנגע כמבצר. ויֵשׁ חומרות בְּמִחְיָה שאינם בשער לבן, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת, ומטמאת הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה – בין כשהנגע קדם למחיה, ובין כשהמחיה קדמה לנגע, וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, שאם פרחה הצרעת בכל גופו לאחר שהוחלט לטומאה, שזהו סימן טהרה, אך נשאר מקום המחיה ששם לא פרחה הצרעת, הרי המחיה מעכבת את סימן הטהרה הזה ונשאר בטומאתו, וּמחיה מְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, ואף אם אינו לבן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן, שאינו מטמא בקרחת ובגבחת, ומטמא רק כשהנגע קדם לשער הלבן, ולא להיפך, ואינו מעכב את סימן הטהרה של 'הפך כולו לבן', שאם לאחר שהוחלט לטמא פרחה הצרעת בכל גופו, הרי הוא טהור אף אם יש בגופו שער לבן, ושער לבן מטמא רק במראה לובן, ולא בשאר מראות.