יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 124, מסכת יבמות, פרק שלושה עשר

שנינו במשנתנו לגבי אשה שנדרה הנאה מיבמה, ונפלה לפניו ליבום, שאם נדרה כן כדי לאסור עליו את היבום, מבקשים ממנו שיחלוץ לה, ואם נדרה כן בחיי בעלה ושלא מתוך כוונה לאסור את היבום, כופים אותו לחלוץ לה. הגמרא ממשיכה לדון בענין זה, ומקדימה לכך משנה העוסקת באשה שאסרה על עצמה בנדר את הנאת בעלה עליה: תְּנַן הָתָם – שנינו שם, במסכת נדרים (צ:), בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ חכמים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת – חייב הבעל לגרשן, וְנוֹטְלוֹת כְּתוּבָה, א. אשת כהן הָאוֹמֶרֶת לבעלה טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, כלומר, אומרת שנאנסה ונאסרה עליו. ב. הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ – דבר שאין אדם יודע בו אלא ידוע הוא רק בשמים, והיינו שאינו נזקק לה כדרך בני אדם, ואין עדים בדבר. ג. וּנְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְהוּדִים – נודרת שלא תיבעל לשום יהודי, וזו ראיה שהתשמיש קשה לה, וכאנוסה היא. אמנם חכמים שלאחר מכן חָזְרוּ לוֹמַר שאין הדין כן, כיון שחששו שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר, וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ, על ידי שתאמר אחד משלשה דברים אלו, ואחרי שיגרשנה תלך ותינשא לאותו אחר [וגם באופן שנדרה שתאסר לכל היהודים, יכולה היא ללכת למקום שאין מכירים אותה ואין יודעים שנדרה כן, ותינשא לאותו אדם], אֶלָּא כך אמרו, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ, ואם אין לה ראיה, אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה. אמרה הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינְךָ, יַעֲשׂוּ דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה – יבקשו ממנו לנהוג בה יפה, כדרך בני אדם. וְהאומרת נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְהוּדִים, יָפֵר חֶלְקוֹ – יפר את חלק הנדר השייך אליו, והיינו שתהא הנאתו מותרת לה, וּתְהֵא מְשַׁמַשְׁתּוֹ, וְישאר הנדר קיים לענין זה שתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְהוּדִים – ישאר עליה איסור ההנאה משאר היהודים.
עתה חוזרת הגמרא ודנה בענין יבם: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, 'נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְהוּדִים' לְגַבֵּי יָבָם מַהוּ – מה דינה של אשה שנדרה בחיי בעלה שתאסר עליה בעילת כל היהודים, והפר הבעל את חלקו ונשארה תחתיו, ומת בלא בנים, ועתה אסורה היא על היבם מכח נדרה, והספק הוא, מִי מַסְקָא אַדַּעְתָּהּ דְּמָאִית בַּעְלָהּ וְנָפְלָה קַמֵּי יָבָם – האם אנו חוששים שאשה זו העלתה בדעתה שבעלה ימות ותזדקק ליבום, וכיון שנתנה עיניה באדם אחר לכן נדרה נדר זה, כדי לאסור עצמה על היבם, וכיון שאין היבם יכול להפר נדר זה, שהרי אפילו הבעל אינו מפר נדרים שקדמו לקידושיו, וְאף שיש לה תקנה בחליצה, כיון שעשתה כן כדי להוציא עצמה מיד היבם אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ, ותישאר עגונה כל ימיה, אוֹ לֹא – או שאין זה מסתבר שהתכוונה כבר בחיי בעלה לקלקל עצמה ליבם, ואם כן דינה כ'משנה ראשונה', שהיו מחייבים את הבעל לגרשה, וכך כאן נכפה את היבם לחלוץ לה.
מביאה הגמרא מחלוקת בנידון זה: רַב אָמַר, יָבָם אֵינוֹ כְּבַעַל לענין זה, ורק לגבי בעל אמרו ב'משנה אחרונה' שאינו חייב לגרשה, וְאילו לגבי יבם אין הדין כן אלא כוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ [ובגמרא מובאת דעת שמואל, החולק וסובר שיבם דינו כבעל לענין זה]. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – ההלכה היא כדברי רב, שיבם אינו דומה לבעל לענין זה, וחייב לחלוץ לה. ומוסיף הרי"ף, וְנַפְקָא מִינָהּ מהלכה זו, דְּלֹא הֲוֵי מוֹרֶדֶת – שאינה נחשבת כמורדת ביבם [ודינה של מורדת שיוצאת בלא כתובה]. וְטַעֲמָא – אמנם טעמו של דין זה הוא דוקא באופן זה דְנָדְרָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, שאנו אומרים שלא העלתה בדעתה שימות בעלה ותיפול לפני היבם, הָא – אבל אם נדרה כן לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, הַוְיָא מוֹרֶדֶת – דינה כמורדת על היבם, ומפסידה כתובתה. וְשַׁמְעָת מִינָהּ – ויש ללמוד מדין זה, דְּלֵיתָא לְדִשְׁמוּאֵל – שאין הלכה כשמואל, דְּאָמַר במסכת כתובות (סד.) שאֵין כּוֹתְבִין אִגֶּרֶת מֶרֶד עַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם שאינה רוצה להתייבם, אלא ההלכה היא שגם ביבמה שייך דין מורדת, ואם אינה רוצה להתייבם דינה כמורדת על בעלה, שיוצאת בלא כתובה.
סליק פירקא

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?