יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 123, מסכת יבמות, פרק שלושה עשר

משנה
יָבָם קָטָן, שהוא כבר בן תשע שנים שביאתו ביאה, אלא שעדיין לא הגיע לגיל שלש עשרה, שֶׁבָּא עַל יְבָמָהּ קְטַנָּה, שהיא בת שלש שנים, שביאתה ביאה, יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה, ואינו יכול לגרשה, כיון שגט של קטן אינו גט, וצריך להמתין גם עד שתהא היא בגיל שיודעת לשמור על גיטה.
יבם קטן שבָּא עַל יְבָמָה גְּדוֹלָה, תְגַדְּלֶנּוּ – תמתין עד שיגדל, כיון שבקטנותו אינו יכול להוציאה בגט.
עתה עוברת המשנה לדין יבם ויבמה גדולים: הַיְּבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מזמן שכנסה לשם יבום, עדיין לֹא נִבְעַלְתִּי, ויוצאת אני בחליצה, והוא טוען שכבר בא עליה וממילא צריכה היא גט, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ, כיון שעד שלשים יום יתכן שבאמת נמנע היבם מלבא עליה, ונאמנת היא בטענתה שלא התייבמה עדיין, וממילא החליצה פוטרתה. אבל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אין אדם מעמיד עצמו זמן רב כל כך, ומן הסתם בא עליה וייבמה, ולכן צריכה היא גט, ומאידך היא עצמה אינה ניתרת בגט, מאחר ולדבריה לא נבעלה ו'שוויה נפשה חתיכה דאיסורא' [כלומר, נאמן האדם לאסור את עצמו לגבי עצמו, גם אם אין אנו מאמינים לו לגבי אחרים], וממילא זקוקה היא לחליצה, וְלכן מְבַקְשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְלֹץ, כדי שתהיה מותרת גם לפי דבריה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא מוֹדֶה שלא בא עליה, אֲפִילוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ, ויתירה להנשא לאחר.
הַנוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיבָמָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, מחמת כעס כל שהוא שהיה ביניהם, אך לא מחמת שחשבה על כך שיבואו לידי יבום, וכעת כשמת בעלה אינה יכולה להתייבם לו, כיון שאסרה על עצמה את הנאתו בנדר, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ. אבל אם נדרה הנאה מהיבם לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, כשכבר היתה זקוקה לו, אין כופים אותו לחלוץ לה, אך מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ. וְאִם נִתְכַּוְּנָה לְכָךְ – אם מתחילה, היתה כוונתה לאסור את היבום לאחר מיתת בעלה, אֲפִילוּ אם נדרה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, אין כופים אותו לחלוץ, אלא מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ.

גמרא
שנינו במשנה, 'היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי, כופין אותו שיחלוץ'. תמהה הגמרא, וְעַד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לַחְלוֹץ, נִכְפְיֵיהּ לְיַבֵּם – מדוע לא נכפה אותו לייבמה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב, משנתנו עוסקת כְּשֶׁגִיטָה – גט שנתן לה היבם יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּתַן לָהּ גֵּט קוֹדֶם בְּעִילָה, וגט זה מועיל מדרבנן, הרי פְּסָלָהּ עַל יְדֵי עַצְמוֹ – פסלה על עצמו לענין יבום, וכיון שאינו יכול לייבמה, כופים אותו לחלוץ.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, יְבָמָהּ שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא נִבְעַלְתִּי, בֵּין שֶׁהוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי, וּבֵין שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ. ואם טענה כן לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ. ואם לאחר שלשים יום הִיא אוֹמֶרֶת נִבְעַלְתִּי, וזקוקה אני לגט, וְהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי, ורוצה לפוטרה בחליצה, נאמנת היא בטענתה, כיון שלאחר שלשים יום מסתבר שבא עליה, ולכן הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה בְּגֵט. ואם הוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִבְעַלְתִּי, נאמן הוא בדבריו, כיון שלאחר שלשים יום מסתבר שאכן בא עליה, ופוטרה בגט, ומאידך כיון שהיא עצמה אמרה שלא נבעלה, ולכן זקוקה היא לחליצה כדי להתיר את עצמה, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְאָמַר לֹא בָּעַלְתִּי, אינו נאמן לפוטרה בחליצה בלבד, אלא צְרִיכָה גם גֵּט, כיון שאמר בתחילה שבעלה, וְגם חֲלִיצָה, כיון שלדברי עצמה היא זקוקה לחליצה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַנְהוּ שְׁנַיִם מוֹדִים דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – מעשה ביבם ויבמה, ששניהם הודו שלא בא עליה עדיין, ורצו להפטר בחליצה, אך בתחילה אמר היבם שבא עליה, ובאו לפני רבא, אָמַר לְהוּ רָבָא, לדיינים, חַלוֹצוּ לָהּ – סדרו לה חליצה בלבד, וְשָׁרוּ לָהּ תִּיגְרָא לְאַלְתָּר – והתירוה מיד להנשא לשוק, שאינה זקוקה לגט, מאחר והיבם מודה עתה שלא בא עליה. אָמַר לֵיהּ רַב שְׁרַבְיָא לְרָבָא, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא [שהובאה לעיל] שבמקרה כזה צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה, אף על פי שעתה היבם חוזר בו ואומר שלא בעלה . אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, אִי תַּנְיָא, תַּנְיָא – אם אכן שנינו כן בברייתא, הרי שנינו כן, וחוזרני בי, וזקוקה היא גם לגט.

בָּעֵי מִינֵּיהּ – שאל האמורא ששמו הוֹן, [בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב נַחְמָן], מֵאביו רַב נַחְמָן, באופן כזה, שהיבם כנס את יבמתו, וסמכנו על כך שאכן בא עליה והתרנו על סמך זה את צרתה, ולאחר זמן טענה היבמה שלא בא עליה היבם, צָרָתָהּ מַהוּ – מה דינה של צרתה, האם נאסרת היא או לא. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ כּוֹפִין וּמְבַקְשִׁין – כופים או מבקשים מהיבם לחלוץ לה, מחמת שאסרה את עצמה בדבריה, נַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה – נוסיף ונאסור גם את צרתה, והרי אין נאמנותם אלא לגבי עצמם, ולא לגבי אחרים.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?