מסכת נגעים, פרק ה, משנה א

פרק ה, משנה א: כָּל סְפֵק נְגָעִים טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה, וְעוֹד אַחֵר. וְאֵיזֶה, זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ, בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶּלַע, סָפֵק שֶׁהִיא הִיא, סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ, טָמֵא:

פרק ה, משנה א: במשנה הקודמת התבאר ששער לבן בנגע הוא סימן טומאה רק כאשר הנגע קדם לשער הלבן, ואמנם דעת חכמים שם שגם אם יש ספק בדבר ואין ידוע מה קדם, מכל מקום טמא. ועל כך אומרת משנתנו, כָּל סְפֵק נְגָעִים הרי הוא טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה – האופן שהוזכר במשנה הקודמת, שאין ידוע אם הנגע קדם לשער הלבן או להיפך, וְעוֹד אופן אַחֵר, שאף בו ספק טמא, וְאֵיזֶה הוא האופן האחר, זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת בשיעור כַּגְּרִיס, וְהִסְגִּירָהּ הכהן כדין, ובא לראותה בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶּלַע, שהוא גדול מגריס, סָפֵק שֶׁהִיא הִיא – יתכן שזו אותה בהרת שהוסגרה, וכיון שהתפשטה לשיעור גדול יותר מכפי שהיתה יש לטמאה באופן מוחלט, סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ – אך יתכן שהבהרת הקודמת נעלמה וזו בהרת חדשה, וכיון שרואה אותה הכהן כעת בפעם הראשונה יש רק להסגירה ולא לטמאה בהחלט, מכל מקום הרי זה טָמֵא, כיון שהוחזק שהיה בו נגע אנו אומרים שמן הסתם זהו אותו נגע שהתפשט, וכיון שהתפשטות הנגע (-פִּשְׂיוֹן) הוא סימן טומאה, הרי זה טמא מוחלט (ואמנם לכאורה הוא דין פשוט, שהרי התורה אמרה להסגיר את הנגע ולראותו לאחר שבוע, ואם פָּשָׂה יש לטמאו, אלא התחדש בדין זה הוא שאפילו באופן שהכהן מסופק בדבר ונדמה לו שזהו נגע אחר, וכן המנוגע עצמו מסופק בדבר, מכל מקום הרי הוא טמא מוחלט).