מסכת עירובין, פרק ו, משנה ה

משנה ה: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַיַיִן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב. לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַשֶּׁמֶן, צְרִיכִים לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:

מלבד 'עירוב חצרות' הנעשה על ידי כל בעלי הבתים שבחצר, תקנו חכמים אף 'שיתוף מבואות', והיינו שאם פתוחות כמה חצרות למבוי, יכולים הם להשתתף בהנחת מאכל או משקה הניתן מכל בית שבחצר ומונח באחת החצרות, ועל ידי זה נעשים כל החצרות והמבוי כרשות משותפת אחת, ודינה כרשות היחיד, ומותר להוציא בשבת מהבית למבוי.

משנתנו עוסקת באופן שאירע והיו מאכלי בני החצרות מעורבים קודם לכן, שלא לשם שיתוף מבואות: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוּתָּף לִשְׁכֵינָיו, שבמבוי לשם שותפות ממונית רגילה, לְזֶה בַּיַּיִן וּלְזֶה בְּיַיִן – לכל אחד משכניו יש חלק ביין שבביתו, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב – לתת מאכל או משקה עבור שיתוף מבואות (ולשון 'עירוב' האמורה כאן היינו 'שיתוף' (תוספות יום טוב)), כיון שבין כך יינם מעורב יחד בכלי אחד, והרי זה מועיל לענין שיתוף מבואות, להחשיב את כל החצרות כרשות אחת. אבל אם היה שותף לְזֶה – לאחד השכנים בַּיַּיִן, וּלְזֶה – ולשכן אחר בְּשֶׁמֶן, ושתי החביות בביתו, הרי זה צְרִיכִים לְעָרֵב, כיון שאינם בכלי אחד. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין אם היה שותף עם כולם ביין, ובין אם היה שותף לאחד ביין ולאחד בשמן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.