מסכת עירובין, פרק ו, משנה ו

משנה ו: חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִטְרַקְלִין אֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בָעֲלִיוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה:

משנתנו עוסקת בדין בית גדול שיש בו כמה חבורות של בני אדם המופרדים זה מזה במחיצות, ובאים עתה לערב עירובי חצרות, עם בעלי בתים אחרים שבחצר, האם כל חבורה מאותו בית צריכה לתת פת לעירוב, או שהכל נותנים פת אחת: חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת של בני אדם שֶׁשָּׁבְתוּ בשבת בִּטְרַקְלִין אֶחָד – באולם גדול, המחולק למחיצות, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שיש מחיצות המחלקות ביניהם, אף על פי שאין מחיצות אלו מגיעות עד התקרה, הרי הם נחשבים כרשויות חלוקות, ולכן עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה – כל חבורה וחבורה בפני עצמה צריכה לתת פת לעירוב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כיון שאין המחיצות מגיעות לתקרה, אלא נמוכות הן, אין זו נחשבת חלוקת רשויות, ודי בעֵירוּב אֶחָד לְכֻלָּם, אמנם באופן שהמחיצות מגיעות לתקרה, מודים בית הלל שיש צורך בעירוב נפרד לכל חבורה.
וּמוֹדִים בית הלל לבית שמאי בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן של החבורות שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בַּעֲלִיּוֹת, שהם חלוקים ממש זה מזה, והרי זה כבתים נפרדים, שֶׁהֵן צְּרִיכִין עֵירוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה.