311. יועץ (א)

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְיָעֵץ עֵצָה טוֹבָה וְהוֹגֶנֶת לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ עֵצָה, וּבְכָךְ הוּא גּוֹמֵל עִמּוֹ חֶסֶד. אָמְנָם יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּמְנָעִים מִלָּתֵת עֵצָה, לְפִי שֶׁהֵם חוֹשְׁשִׁים שֶׁאִם תֵּצֵא לַחֲבֵרָם טוֹבָה מֵעֵצָה זוֹ – לֹא יַחֲזִיק טוֹבָה לַיּוֹעֵץ, אֶלָּא יִתֵּן תּוֹדָה לַה'. וְאִם יֵצֵא לוֹ רַע – אוּלַי יְקַלֵּל אֶת הַיּוֹעֵץ, וְלָכֵן אוֹמְרִים מַה לָנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת. אֲבָל אֵין רָאוּי לָאָדָם לָחוּשׁ לָזֶה, אֶלָּא כְּשֶׁבָּאִים לִטּוֹל מִמֶּנּוּ עֵצָה, אַל יִמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, רַק יִבְרֹר דְּבָרָיו וְיֹאמַר, מִן הָרָאוּי הָיָה לִי לָתֶת לְךָ עֵצָה מֵעַצְמִי, אַךְ נִמְנַעְתִּי מִכָּךְ מֵחֲשָׁשׁ שֶׁאִם לֹא תֵּצֵא לְךָ טוֹבָה מֵעֵצָה זוֹ, תְּקַלֵּל אוֹתִי חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁבָּאתָ לִטּוֹל מִמֶּנִּי עֵצָה, אֲנִי חַיָּב לוֹמַר לְךָ אֶת הַנִּרְאֶה בְּעֵינָי יָשָׁר לְפִי דַּעְתִּי, וְאַתָּה גַּם אַתָּה הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, וְכָל הָעֵצוֹת תִּשְׁמַע, וְאֶת דַּעְתְּךָ שֶׁלְּךָ לֹא תַּנִּיחַ, בְּאֹפֶן שֶׁאִם לֹא יֵצֵא לְךָ טוֹב, לֹא אַסְכִּים שֶׁתִּהְיֶה לְךָ תַּרְעֹמֶת עָלַי. לָכֵן אִם אֵין שׁוֹאֲלִים מִמֶּנּוּ עֵצָה, לֹא יְיָעֵץ בְּלִי שֶׁיְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁמָּא לֹא תְּהֵא עֲצָתוֹ טוֹבָה, וּתְהִי תְּלוּנֹתָם עָלָיו.