(261) חלק שני, פרק ז

וְהִנֵּה אָמְרוּ חֲזַ"ל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה וְעָבַר עַל "לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים", עָלְתָה הַיּוּ"ד דְּ"לֹא יַרְבֶּה" לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ וְאָמְרָה: דְּיָתֵיקַי שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ בָּטְלָה כֻּלָּהּ. אִם שְׁלֹמֹה יְבַטְּלֵנִי, מִי יְקַיְּמֵנִי? (רוֹצֶה לוֹמַר דְּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ תְּלוּיָה, רַק בַּמֶּלֶךְ). עָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה וְאֶלֶף כַּיּוֹצֵא בּוֹ יִהְיוּ בְּטֵלִין, וְאַל תִּבָּטֵל אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה. וּמִזֶּה נִרְאֶה בַּעֲלִיל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְפִּיד גָּדוֹל כְּשֶׁדָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה נַעֲשֶׂה הֶפְקֵר לַכֹּל. וְכַאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב אֵיזֶה דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הוּא הֶפְקֵר, נִמְצָא שֶׁהֶעָוֹן שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא הֶפְקֵר בְּעֵינֵי הַבְּרִיוֹת שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם תּוֹרָה.
(וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין דִּינֵי הַתּוֹרָה, גַּם כֵּן אֵין חָמוּר בְּדַעְתּוֹ הֶעָוֹן הַזֶּה כָּל כָּךְ כִּשְׁאָר עֲוֹנוֹת. וּרְאָיָה לָזֶה, דְּאִם יֶאֱרַע לְאָדָם, שֶׁמֵּאֵיזוֹ סִבָּה נִתְחַלֵּף לוֹ בָּשָׂר כָּשֵׁר לִבְשַׂר נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְנִכְשַׁל בָּזֶה, יִתְמַרְמֵר לִבּוֹ בְּקַרְבּוֹ וְיֵרַע דָּבָר זֶה לְנַפְשׁוֹ מַמָּשׁ וְיִתְעַנֶּה עַל זֶה וְכָל יְמֵי חַיָּיו יִזְכֹּר דָּבָר זֶה, שֶׁנִּכְשַׁל בִּבְשַׂר נְבֵלָה וּטְרֵפָה. וְלֹא כֵן בֶּעָוֹן הַזֶּה, אֲפִלּוּ אִם נִכְשַׁל בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים אוֹ בְּהַלְבָּנַת פָּנִים אוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת מַמָּשׁ, שֶׁעַל כָּל זֶה יֵשׁ לָאוִין מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה כֻּלָּן בְּיַחַד, שֶׁסִּבֵּב מְרִיבָה וְהָיוּ בָּזֶה אוֹנָאַת דְּבָרִים וְהַלְבָּנַת פָּנִים וְלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת כֻּלָּן יַחַד, גַּם כֵּן לֹא יִסְתַּעֵר לִבּוֹ עַל זֶה כָּל כָּךְ. וַאֲפִלּוּ אִם יֶאֱרַע אַחַר הַמְּרִיבָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן שֶׁסִּבֵּב בְּעַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא תֶּהֱמֶה נַפְשׁוֹ עַל זֶה כָּל כָּךְ לֵילֵךְ לְחָכָם וּלְחַפֵּשׂ עֵצוֹת עַל זֶה כְּמוֹ עַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַדּוֹמֶה. וְעוֹד רְאָיָה לָזֶה, שֶׁלֹּא יִזְכֹּר, רַק אֵיזֶה יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה שָׁכוּחַ הַדָּבָר הַזֶּה לְגַמְרֵי מִלִּבּוֹ, כְּמִי שֶׁלֹּא טָעַם הַחֲטָאִים הָאֵלּוּ מִיָּמָיו. כָּל זֶה רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ מַנִּיחַ אֲפִלּוּ לָאָדָם הַנִּלְבָּב לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל אֵלּוּ הָעִנְיָנִים).
וְאִם כֵּן כַּמָּה צָרִיךְ בֶּן תּוֹרָה עַל כָּל פָּנִים לְהִתְחַזֵּק לִהְיוֹת זָהִיר בְּאִסּוּרִים אֵלּוּ, הַתְּלוּיִם בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, (שֶׁהוּא לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְאוֹנָאַת דְּבָרִים וְהַלְבָּנַת פָּנִים), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ דִּבְרֵי ה' כְּהֶפְקֵר.