מאמר שלישי, יט 2

המשך יט. החבר: מי שמתפלל לצורך עצמו דומה למי שטרח לחזק את ביתו לבדו, ולא רצה להשתתף יחד עם בני המדינה בחיזוק החומות (כי חשב שאם יבצר את ביתו ינצל מכל רעה). הוא מוציא אמנם הוצאות רבות על ביתו, אך עם כל זה עדיין לא נמלט מהסכנה. אבל מי שמשתתף עם הצבור ואינו מוציא את עצמו מן הכלל, הוצאותיו מועטות, ומצבו מובטח, כי מה שאין האחד משלים – משלימו חברו. בדרך זו תבנה המדינה בשיא השלמות האפשרי לבנותה, וכל אזרחיה יזכו לברכתה, בהוצאה קטנה שנקבע שעורה על פי המשפט וההסכמה האנושית. על כן קרא אפלטון את ההוצאה שהאדם מוציא ועבור הכלל בהתאם לחקי הישר והצדק: "חובות צבוריים". ואם מתעלם היחיד מחובות הללו שיש בהם תקנת הצבור, אשר הוא חלק ממנו, וחושב להשאיר חלק זה לעצמו, הוא חוטא לכלם, ולעצמו חוטא עוד יותר. כי היחיד הוא בכלל הצבור, כאיבר בודד שהוא חלק מהגוף. תאר לך, אם היתה הזרוע מסרבת להרשות להקין דם ממנה בזמן שההקזה דרושה למטרה רפואית, הלא ודאי היה הגוף כלו נשחת, והזרוע נשחתת יחד עמו.