321. יסורים (ב)

וְהִנֵּה, יֵשׁ יִסּוּרִים בִּידֵי שָׁמַיִם, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, קָשִׁים וְקַלִּים, שֶׁנִּפְרָעִים מִן הָאָדָם מֵרְצוֹנוֹ וְשֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ. וְכֵיוָן שֶׁבְּכָל מִקְרֶה צָרִיךְ הָאָדָם לִסְבֹּל אֶת הַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלָיו, אֲפִילוּ אִם אֵינוֹ רוֹצֶה בְּכָךְ, טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל, וְלֹא יָקוּץ בְּתוֹכָחוֹת, וִיקַבְּלֵם בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, כִּי גְּדוֹלָה מַעֲלַת הַשָּׂמֵחַ בְּיִסּוּרִים וּמְקַבְּלָם מֵאַהֲבָה.

וְעַל כָּל פָּנִים, עַל כָּל מִין צַעַר שֶּׁאֵרַע לוֹ, יְהֵא רָגִיל לוֹמַר 'גַּם זוֹ לְטוֹבָה', וְלֹא יְהֵא כִּכְסִילִים שֶׁבּוֹעֲטִים וְכוֹעֲסִים, וְאִם נוֹפְלִים אוֹ נִכְשָׁלִים אוֹמְרִים דִּבְרֵי חֵרוּפִים וְגִדּוּפִים, אוֹי לָהֶם שֶׁסּוֹבְלִים פַּעֲמַיִם, גַּם מִתְיַסְּרִים בְּחִנָּם, וְגַם מוֹסִיפִים עַל חַטָּאתָם פֶּשַׁע בַּדִּבּוּרִים הַלָּלוּ. אֲבָל הַמְּקַבְּלִים אֶת הַיִּסּוּרִים בְּטוּב לֵב, אַחֲרִיתָם תִּהְיֶה טוֹבָה, כִּי כָּל מַה שֶׁנִּרְאֶה לָאָדָם רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא תָּמִיד אָנוּ רוֹאִים זֹאת בְּעֵינֵינוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חז"ל, מַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁנִּכְנַס קוֹץ בְּרַגְלוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לֵירֵד בַּסְּפִינָה, וְהִתְחִיל לְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ, וְסוֹף שֶׁנִּשְׁבְּרָה הַסְּפִינָה, וְהִתְחִיל לָשִׁיר שִׁירָה. וְיָדוּעַ שֶׁאֲפִילוּ מְעַט יִסּוּרִים שֶׁסּוֹבֵל וּמְקַבֵּל בְּאַהֲבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְנַכֶּה הַרְבֵּה מֵהַיִּסּוּרִים שֶׁצְּרִיכִים לָבֹא עָלָיו בָּעוֹלָם הַבָּא.