מסכת חלה, פרק ד, משנה ח

משנה ח: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, חַלָּה אֶחָת. מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר. מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן:

משנה ח: משנתנו מבארת באילו מקומות יש חיוב הפרשת חלה מהתורה, ובאילו מקומות יש חיוב הפרשת חלה מדרבנן, וכן כיצד יש לנהוג בחלה המופרשת מדרבנן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת חלוקות בדינים לַחַלָּה, א. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב – כל ארץ ישראל עד העיר כזיב שבצפון, שכל המקומות הללו נכבשו על ידי עולי מצרים, וחזרו ונכבשו על ידי עולי בבל, הרי זו ארץ ישראל לכל דבר, ומפרישים שם חַלָּה אֶחָת, כפי דין התורה (אמנם מזמן עולי בבל חיוב הפרשת חלה אינו אלא מדרבנן, כיון שלא עלו כל ישראל עם עזרא, ואין חיוב חלה אלא בזמן שכל יושבי ארץ ישראל נמצאים בה). ב. מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, שזהו מקום שנכבש על ידי עולי מצרים, אך לא חזרו וכבשוהו עולי בבל, וכיון שקדושה ראשונה של עולי מצרים קידשה את המקומות הללו רק לשעתה ולא לזמן שלאחר הגלות הראשונה, מפרישים שם שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר – האחת נשרפת, וְאַחַת ניתנת לַכֹּהֵן, והטעם לכך, כיון שמעיקר הדין נחשב מקום זה כחוץ לארץ, והחלה המופרשת בו טמאה בטומאת ארץ העמים, אך אין הדבר מפורסם כל כך, כיון שבזמן בית ראשון היה מקום זה חלק מארץ ישראל, ולכן מפרישים חלה אחת שאינה נאכלת, כיון שהיא טמאה, ושורפים אותה, אך חששו חכמים שיסברו הרואים שזו חלה טהורה הנשרפת, כיון שלא ניכר בה טומאה מסוימת, ולכן תקנו שיפרישו חלה נוספת, ויתנו אותה לכהן, ומתוך כך שרואים הנהגה זו מבינים את הדבר, או שישאל הרואה זאת את החכמים ויסבירו לו. ויש חילוק בין שתי החלות, החלה הראשונה, שֶׁל אוּר – הנשרפת, כיון שהיא נראית כמו חלה של תורה, שהרי מקום זה היה בתחילה ארץ ישראל, יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, ככל חלה, והיינו אחד מעשרים וארבעה בעיסה של בעל הבית, או אחד מארבעים ושמונה בעיסה של נחתום. וְשֶׁל כֹּהֵן – והחלה השניה, הניתנת לכהן, כיון שכל חיובה הוא מדרבנן ומשום שלא יטעו הרואים, אֵין לָהּ שִׁעוּר מסוים.

ג. מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים – לצד חוץ לארץ, שמקומות אלו הם חוץ לארץ ממש, ומהתורה אין שם חיוב חלה כלל, ומכל מקום תקנו חכמים שיפרישו מכל עיסה שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר – האחת נשרפת, כיון שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, וְאַחַת ניתנת לַכֹּהֵן, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל (אך אם היו מפרישים חלה אחת ושורפים אותה, היו הרואים סבורים שתרומה טהורה נשרפת, כיון שלא ראו שנטמאה. ואם היו נותנים אותה לכהן, יאמרו הרואים שמותר לאכול תרומה טמאה, אך עתה שתקנו שתי חלות, יבינו מתוך כך את טעם הדבר, או שישאלו לחכמים ויבארו להם). וכיון שבחוץ לארץ שתי החלות הן מדרבנן, מוטב להרבות בחלה הניתנת לכהן, ולכן החלה שֶׁל אוּר (-הנשרפת) אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְאילו החלה שֶׁל הכֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, אחד מעשרים וארבעה, או אחד מארבעים ושמונה, וכפי שהתבאר.

ואותה חלה הניתנת לכהן, מותר לו לאוכלה אפילו אם הוא טמא, אמנם בחלה הנשרפת, שהיא נחשבת יותר כעיקר חלה ודומה לחלה של תורה, אסורה היא באכילה לכהן שראה קרי, וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ – אך היא מותרת באכילה לכהן שטבל לקריו אף שעדיין לא העריב שמשו, שכיון שאין מפרישים אותה אלא מדרבנן, הקילו באכילתה לכהן שראה קרי וטבל, או לכל כהן הטמא בשאר טומאות שאינן יוצאות מגופו, אפילו שלא טבל כלל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה כלל, כיון שהוא סובר שחלת חוץ לארץ מותרת לכהן בעל קרי. מוסיפה המשנה ואומרת את דין החלה לדעת חכמים החולקים על רבי יוסי, וַאֲסוּרָה חלה זו באכילה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת, לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת לכהן גם בזמן שהוא יושב עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, ולא גזרו על העלאתה על השולחן מחשש שיאכלנה הזר, וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן, בין כהן שאוכל חולין בטהרה, ובין כהן שאינו אוכל חולין בטהרה.