מסכת תענית, פרק ד, שיעור 26

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאָבֵל, נוֹהֲגוֹת בכל אדם בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אָסוּר בִּרְחִיצָה, וּבְסִיכָה (-סיכת הגוף בשמן), וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בְּמִשְׁנָה וּבְתַּלְמוּד וּבַהֲלָכוֹת וּבַהֲגָּדוֹת (כטעם שיבואר להלן, שלימוד התורה משמח את הלב), אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִקְרוֹת, וְשׁוֹנֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִשְׁנוֹת, כיון שלימוד זה אינו משמחו אלא מצערו, וְקוֹרֵא בַּקִּינוֹת – מגילת איכה, וּבְאִיּוֹב, וּבִדְבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה. וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֵינָן בְּטֵלִין בּוֹ מלימוד תורה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אֵינוֹ קוֹרֵא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִקְרוֹת וְאֵינוֹ שׁוֹנֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִשְׁנוֹת, כיון שגם בלימוד זה יש שמחה, אֲבָל קוֹרֵא הוּא בַּקִּינוֹת, וּבְאִיּוֹב, וּבִדְבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה, וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִין בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יט ט) 'פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב'. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ב ה"ב) רַבִּי אַחָא אוֹמֵר, יָחִיד (ולא רק שליח ציבור) בְּתִשְׁעָה בְּאָב, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בתפילתו מֵעֵין הַמְּאֹרָע. וּמַאי נִיהוּ – ומה הוא נוסח מעין המאורע שיש להזכיר בתשעה באב, 'נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ' וְכוּ'. וְהֵיכָן בתפילה אוֹמְרוֹ, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בקשה לְהַבָּא, אוֹמְרוֹ בָּ'עֲבוֹדָה', והיינו בברכת 'רצה', וכגון יעלה ויבוא. וְכָל דבר שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר, אוֹמְרוֹ בְּ'הוֹדָאָה', והיינו בברכת 'מודים', וכגון 'על הניסים', ומוכיחה הגמרא ש'הודאה' היא לשעבר, כְּדִתְנַן במשנה (ברכות נד.), 'וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא'. וְנָהֲגֵי עַלְמָא לְמֵימְרֵהּ – אמנם נוהגים העולם לומר את בקשת 'רחם' בְּברכת 'בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', וְסָמְכֵי אַהָאִי – וסומכים על דין זה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּברכת 'שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', אִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה מֵעֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה, אוֹמֵר, וכיון שבקשת 'רחם' היא על בניית בית המקדש וירושלים, הרי תפילה זו שייכת ל'בונה ירושלים'.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בפסחים בענין צום תשעה באב: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נד:), אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל – אין נוהגים בבבל תענית ציבור חמורה, להתחיל בתענית מהלילה ולהאסר במלאכה ובשאר עינויים, אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד, אבל אין קובעים תעניות חמורות אלו על עצירת גשמים בבבל, כיון שאין זקוקים שם כל כך לגשמים.

דָּרַשׁ רָבָא, עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת, מִתְעַנוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בּוֹ – בתשעה באב, כְּדֶרֶךְ שֶׁמִתְעֲנוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ – של תשעה באב, אָסוּר באכילה, כיון שיש להחמיר גם בספיקו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיּוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם בְּתִשְׁעָה בְּאָב, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כיון שאף זה בכלל איסור רחיצה בימים אלו.

שנינו במשנה לגבי סעודה המפסקת בערב תשעה באב, 'וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן'. תָּנָא בברייתא, אֲבָל אוֹכֵל הוּא בָּשָׂר מָלִיחַ, וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. מבררת הגמרא, בָּשָׂר מָלִיחַ, עַד כַּמָּה – עד מתי נחשב הבשר כאינו מליח, ואסור לאוכלו בסעודה זו. אָמַר רַב חִינְנָא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהוּא כִּבשר שְׁלָמִים, והיינו יומיים לאחר שחיטתו, ולאחר מכן כבר אין לו חשיבות של בשר המשמח את האוכלו. ממשיכה הגמרא ומבררת, יַיִן מִגִּתּוֹ, עַד כַּמָּה – עד מתי נחשב הוא כיין מגיתו, ומותר לשתותו בסעודה זו, כָּל זְּמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס, אבל לאחר מכן כבר יש לו חשיבות יין, ואסור לשתותו בסעודה זו. דְּתַנְיָא בברייתא, יַיִן תּוֹסֵס אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי – אם נשאר מגולה לא נאסר בשתיה, כיון שאין הנחשים שותים מיין תוסס. וְכַמָּה הוא זמן תְּסִיסָתוֹ, שְׁלֹשָׁה יָמִים.

כפי שהתבאר במשנה, מעיקר הדין בסעודה המפסקת אסור לאכול בשר ולשתות יין, אבל שאר דברים מותר. אמנם מביאה עתה הגמרא מעשה ממנו יש ללמוד את ההנהגה הראויה בסעודה זו: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאִי, עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב היו מְבִיאִין לוֹ פַּת חֲרֵבָה – ללא פרפרת לטבל בה את הפת, בְּמֶלַח, וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וְיוֹשֵׁב בֵּין תַנּוּר וְכִירַיִם, וְאֹכֵל, וְשׁוֹתֶה אַחֲרֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, וְדוֹמֶה בהנהגתו כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בבבא בתרא בענין הדרך שתקנו חכמים להתאבל על ירושלים: גַּרְסִינָן בְּסוֹף פרק חֶזְקַת הַבָּתִּים (ב"ב ס:), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה – בפעם השניה, נָהֲגוּ פְּרוּשִׁים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן במשך כל השנה. נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה ואָמַר לָהֶן, בָּנַי, מִנַּיִן לָכֶם הנהגה זו. אָמְרוּ לוֹ, וכי ראוי שנֹאכַל בָּשָׂר, שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל. וכי ראוי שנִּשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁהָיוּ מְנַסְכִין מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל. אָמַר לָהֶם רבי יהושע בן חנניה, אִם כֵּן, גם לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת הבאות מן הסולת. אָמְרוּ לוֹ, אכן מן הראוי שלא נאכל לחם, ואֶפְשָׁר להתקיים בְּאכילת פֵּרוֹת. אָמַר לָהֶם, גם פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ הַבִּכּוּרִים הבאים משבעת המינים. אָמְרוּ לוֹ, אֶפְשָׁר להתקיים בְּאכילת פֵרוֹת אֲחֵרוֹת, שאינם משבעת המינים. אָמַר לָהֶם, גם מַיִם לֹא נִּשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטַל נִסּוּךְ הַמַּיִם. מִיָּד שָׁתְקוּ ולא השיבו לו דבר, שהרי אי אפשר להתקיים ללא שתיית מים. אָמַר לָהֶם רבי יהושע בן חנניה, בָּנַי, בּוֹאוּ וָאוֹמַר לָכֶם כיצד הדרך הראויה לנהוג, שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָר אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה של חורבן הבית, וחייבים אנו להתאבל, שנאמר (ישעיהו סו י) 'שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ'. לְהִתְאַבֵּל יֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, לפי שֶּׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ, ואין הציבור יכול לעמוד בהנהגתכם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין. אֶלָּא כַּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בַּסִּיד, וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מוּעָט. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא דבר מועט, אָמַר רַב יוֹסֵף, אַמָּה עַל אַמָּה. ואָמַר רַב חִסְדָּא, וְאותה אמה על אמה צריכה להיות כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. ממשיכה הגמרא בדברי רבי יהושע, עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעוּדָה, וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מוּעָט. מבררת הגמרא, מַאי הִיא – מה הוא אותו דבר מועט, אָמַר רַב פָּפָּא, כַּסָא דְּהַרְסְנָא – אפילו תבשיל פשוט של דגים מטוגנים בסולת. עוֹשָׂה (-עונדת) אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ, וּמְשַׁיֶּרֶת בָּהּ דָּבָר מוּעָט, מבררת הגמרא, מַאי הִיא – איזה תכשיט עליה להשאיר, אָמַר רַב, בַּת צִידְעָא – מין מחט מקושטת שרגילה האשה להניח בצדעיים, לקישוט (רבינו ירוחם).