מצוה תפ) שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמיטה
פרשת ראה
"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון" (דברים טו ט)
מצוות עשה שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמטה, שהיא מפקיעה את החוב, ועל זה נאמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה" וגו'.
משרשי המצווה, לחזק ולקבוע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה את מידת הקמצנות, ואין נדיב בעולם כמלווה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלוואתו ולהפסידה ממנו, אם לא יוכל לתבוע הלוואתו קודם שנת השמטה. וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בבירור כי המפזר מממונו אל הצריכים – נוסף לו עוד ממון, והחוסך ממונו מעשיית דברים ישרים, נחסר ממונו. כי ה' ידון את האדם לפי מעשיו ויעניק לו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומדת הקמצנות היא מחיצה של ברזל בין האדם ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה ונמצא המתנהג בו שהוא בתוכה, ישמע חכם ויוסף לקח.
ונוהג איסור זה באנשים ובנשים, בכל מקום ובכל זמן, שאף בזמן הזה שאין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא מדרבנן, מכל מקום אנו מוזהרים גם כן שלא נמנע מלהלוות אל הצריך מפני פחד שנת השמטה שמשמטת מדרבנן בזמן הזה. והעובר על זה ונמנע מלהלוות אל הצריך מפני זה, עבר על לא תעשה.
ואל תתמה על ציווי זה, שהרי יכול האדם לעשות תנאי שלא תשמטנו השביעית כלל, אל יבהילך דבר זה, כי התורה תזהירנו בדברים ואף על פי שאפשר בתקנות ותנאים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לְהִמָּנַע מִלְּהַלְווֹת לַצְרִיכִים הַלְוָאָה, מִפְּנֵי פַּחַד הַשְּׁמִטָּה שֶׁלֹּא תַּפְקִיעַ אֶת הַחוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ט) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא'. וְכָפְלָה הַתּוֹרָה אֶת אַזְהָרָתָהּ בִּלְשׁוֹנוֹת 'הִשָּׁמֶר' וּ'פֶן', שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן מְלַמֶּדֶת עַל אִיסּוּר לֹא תַּעֲשֶׂה, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת הָעִנְיָן בִּשְׁנֵי לָאוִין.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְחַזֵּק וְלִקְבֹּעַ בִּלְבָבֵנוּ מִדַּת הַנְּדִיבוּת, וּלְהַרְחִיק תַּכְלִית הַהַרְחָקָה מִדַּת הַקַּמְצָנוּת, וְאֵין נָדִיב בָּעוֹלָם כְּמוֹ הַמַּלְוֶה אֶת מָעוֹתָיו עִם הֱיוֹתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַזְּמַן קָרֵב לְהַשְׁמִיט הַלְוָאָתוֹ וּלְהַפְסִידָהּ מִמֶּנּוּ, אִם אוּלַי יֶאֱרַע בּוֹ אֹנֶס אוֹ שׁוּם מִקְרֶה שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְבֹּעַ הַלְוָאָתוֹ קֹדֶם שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וְכָל מֵבִין דַּרְכֵי הַתּוֹרָה וּמַשִּׂיג לָדַעַת אֲפִילוּ מְעַט בְּחֵן עֶרְכָּהּ, יֵדַע בְּבֵרוּר כִּי הַמְּפַזֵּר מִמָּמוֹנוֹ אֶל הַצְּרִיכִים לְכָךְ, נוֹסָף לוֹ עוֹד, וְאִילוּ 'חוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר' (משלי יא כד), כְּלוֹמַר, הַחוֹסֵךְ וּמוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלִּנְהֹג בְּדַרְכֵי הַיֹּשֶׁר וְלָתֵת מִשֶּׁלּוֹ, יִגְרֹם לוֹ הַדָּבָר לְמַחְסוֹר, כִּי ה' דָּן אֶת הָאָדָם לְפִי מַעֲשָׂיו, וְיַעֲנִיק מִבִּרְכָתוֹ כְּפִי הִתְקָרְבוּת הָאָדָם אֶל הַבְּרָכָה, וּמִדַּת הַקַּמְצָנוּת הֲרֵי הִיא מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל בֵּין הָאָדָם וּבֵין הַבְּרָכָה, וּלְעֻמַּת זֹאת הַנְּדִיבוּת הִיא חֵלֶק מֵחֶלְקֵי הַבְּרָכָה, וְנִמְצָא הַמִּתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַנְּדִיבוּת נִמְצָא בְּתוֹךְ מִדַּת הַבְּרָכָה, יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח.
וְנוֹהֵג אִיסּוּר זֶה בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, שֶׁאַף בַּזְּמַן הַזֶּה שֶּׁאֵין שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, מִכָּל מָקוֹם אָנוּ מֻזְהָרִים גַּם כֵּן שֶׁלֹּא נִמָּנַע מִלְּהַלְווֹת אֶל הַצָּרִיךְ מִפְּנֵי פַּחַד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שֶׁמְּשַׁמֶּטֶת בַּזְּמַן הַזֶּה מִדְּרַבָּנָן, וּמִן הַתּוֹרָה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה, וְנִמְנָע מִלְּהַלְווֹת אֶל הַצָּרִיךְ מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ זֶה, עָבַר עַל לָאו, אֲבָל אֵין בּוֹ מַלְקוֹת לְפִי שֶּׁאֵין בּוֹ מַעֲשֵׂה. וְאוּלַי יַעֲלֶה בְּמַחְשַׁבְתְּךָ לִתְמֹהַּ עַל הַצֹּרֶךְ בְּצִוּוּי זֶה, וַהֲרֵי יָכוֹל הָאָדָם לְהַתְנוֹת עִם הַלֹּוֶה שֶׁלֹּא יְשַׁמְטֶנוּ בַּשְּׁבִיעִית, בַּנֹּסַח שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוות תעה, תעז) שֶׁהוּא מוֹעִיל, אֵין זוֹ תְּמִיהָה, כֵּיוָן שֶׁהַתּוֹרָה תַּזְהִירֵנוּ בִּדְבָרִים מְסֻיָּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אֶפְשָׁרוּת לְהִמָּנַע מִכָּךְ עַל יְדֵי תַּקָּנוֹת וּתְנָאִים.
