מאמר שלישי, לח 3 – לט

המשך לח. הכוזרי: ההיגיון מחייב שהקראים ילעגו על עצמם, ויאמרו לעצמם, הנה אנו דומים לאדם הטובע בנהר ושומר על בגדיו שלא יטנפו במים. אנו עצמנו לא יודעים אם החדש הוא אלול, תשרי, או חשוון, ואיך נקנטר את אלה שמהם אנו לומדים, ובעקבותיהם אנו הולכים, לומר: תצומו בתשיעי או בעשירי.

לט. החבר: תורתנו תלויה בהלכה למשה מסיני או בהוראת הסנהדרין היושבת במקום שיבחר בו ה' במעמד שופטים, שוטרים, כהנים וחכמי הסנהדרין, כמו שאומר הכתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". התורה מצוה לציית לשופט המתמנה בכל דור ודור כמו שאומר הכתוב: "ואל השפט אשר יהיה וגו'… ועשית על פי התורה אשר יורוך… לא תסור מן הדבר… והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן ומת האיש ההוא". ולא עוד אלא שעבירה זו של סירוב לציית להוראת השופט נחשבת לעברה הגדולה ביותר, וכמו שאומר הכתוב "ובערת הרע מקרבך וכל העם ישמעו ויראו". מצוה זו נוהגת כל זמן שקיים סדר עבודת המקדש על מכונו והסנהדרין והשופטים והכהנים יושבים במקומם, ואז בלי ספק שכבוד ה' זורח עליהם, הן בנבואה והן ברוח הקדש, כפי שהיה דבר זה בבית שני. בלתי אפשרי הוא לחשוד בהם שיבדו איזה דבר בתורה מדעתם וכולם יסכימו עליו.