מאמר שלישי, לח 2

המשך לח. הכוזרי: ועוד, כי החכמים מסכימים לדעה אחת, כי בעקרי הדינים אין מחלוקות, ואצל הקראים אין אחדות דעות. החכמים דנים מלשכת הגזית, והוא המקום אשר יבחר ה', ועל כן אף אם היו דבריהם מכח סברה גרידא – מן הדין היה לקבלם, מה שאין כן הקראים. ומי יתן ואזכה לשמוע מפי הקראים תשובה מניחה את הדעת, אודות בעיית "החדש הזה לכם". הנה בנוגע לסדר העיבורים, והבאים להשוות את שנת החמה לשנת הירח, הם נגררים אחר הרבנים. הם מעברים רק את החודש הסמוך לניסן והוא חודש אדר, ורק באדר ולא כשהגיע ניסן. וכשמגיע למשל יום כפור, והרבנים מקדשים את החדש על פי חשבון, שהוא לפעמים שונה מראיית הלבנה בחדושה ביום אחד, הם מקנטרים את הרבנים: איך אתם צמים ביום כפור, הלא קורה שלפעמים הוא רק תשיעי בחדש? (כי הלא לדעת הקראים יש לקדש את החדש גם בזמננו על פי הראיה). ואיך לא יתביישו, הלא הם עצמם אינם יודעים בודאות אף באיזה חודש הם עומדים, כי היות ובעניני העבור הם נגררים אחר הרבנים, וחשבון העבור של הרבנים הוא על פי מסורת מסיני, והם אינם מאמינים בו, אם כן עליהם לחשוש בשנה מעוברת, שמא העיבור אינו כהוגן, ואינם צמים בתשרי כי אם באלול, וכשאינם מעברים עליהם לחשש שמא מן הדין היה לעבר את השנה, ויום כפור הוא בחשון ולא בתשרי.