מסכת מגילה, פרק א, שיעור 7

גמרא

הָא דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו במשנה 'אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי', בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר קַיְמָא – רק לגבי יום י"ד עצמו נאמר דין זה, וְהָכִי קָתָנֵי – וכך כוונת המשנה, אֵין בֵּין אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל אֲדָר הָרִאשׁוֹן, לְבין אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁל אֲדָר הַשֵּׁנִי, אֶלָּא מִקְרָא מְגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, (ו'ארבעה עשר' היינו יום הפורים, והוא הדין לט"ו בעיירות המוקפות חומה (מאירי)), הָא – אבל לְעִנְיָן הֶסְפֵּד וְתַעֲנִית, זֶה וְזֶה שָׁוִין – הדין שוה באדר הראשון ובאדר השני, ששני חודשים אלו אסורים בהספד ובתענית. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא.

נאמר במגילה (אסתר ט כב), 'לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים', תָּנִי רַב יוֹסֵף – שנה רב יוסף ברייתא זו, צריך האדם לשלוח בפורים שְׁתֵּי מָנוֹת לְאָדָם אֶחָד, שהרי משמעות לשון 'מנות' היא שתי מנות, והטעם הוא כיון שמשלוח מנות הוא גם לעשירים, ובעיניהם אין חשיבות למנה אחת. 'וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים', צריך האדם לתת שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שהרי משמעות לשון 'מתנות' היא שתים, ומשמעות לשון 'אביונים' היא שנים, נמצא שנותן לכל אביון מתנה אחת, והיינו כיון שבעיני האביון יש חשיבות אפילו למתנה אחת.

מביאה הגמרא את הנהגתם של האמוראים בענין זה: אַבַּיֵּי בַּר אָבִין וְרַב חֲנִינָא בַּר אָבִין, שמחמת עניותם לא היה להם ממון לקיום מצוות משלוח מנות, הֲווּ מַחְלְפֵי סְעֻדָּתָן לַהֲדָדֵי – היו מחליפים את סעודתם זה עם זה בפורים, באופן שכל אחד שלח לחבירו את סעודתו, וכך יכלו לקיים באותם מאכלים מצוות משלוח מנות ומצוות סעודת פורים.

אָמַר רָבָא, מִיחַיַּיב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא – חייב אדם להתבסם בפורים על ידי שתיית יין, עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין בָּרוּךְ מָרְדְּכַי לְאָרוּר הָמָן, כלומר, שתקנו חכמים לומר בפורים 'ברוך מרדכי, ארור המן. ברוכה אסתר, ארורה זרש. גם חרבונה זכור לטוב', וצריך להשתכר עד שלא יבין מה שאומר (ויש אומרים שמדברי הגמרא מבואר שנדחתה מימרא זו, ואין ראוי לעשות כן (ר"ן)).

וְאָמַר רָבָא, סְעֻדַּת פּוּרִים שֶׁאֲכָלָהּ בַּלַּיְלָה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, אלא צריך לאוכלה ביום. ומבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא, ומבארת, כיון ש'יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה' כְּתִיב בְּהוּ – נאמר בענין זה (אסתר ט כב), ומלשון 'ימי' יש לדרוש שרק היום ראוי לקיום מצוות משתה ושמחה, ולא הלילה.

תָּנִי רַב יוֹסֵף – שנה רב יוסף ברייתא זו, נאמר במגילה (אסתר ט יט) 'עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ', בלשון 'שִׂמְחָה' מְלַמֵּד הפסוק שֶׁפורים אָסוּר בְּהֶסְפֵּד. ובלשון 'מִשְׁתֶּה' מְלַמֵּד הפסוק שֶׁאָסוּר בְּתַעֲנִית. ובלשון 'יוֹם טוֹב' מְלַמֵּד הפסוק שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר, איסורי הֶסְפֵּד וְתַעֲנִית, קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ – קיבלו עליהם כל ישראל, אבל איסור מְלָאכָה, לֹא קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ – לא קיבלו עליהם ישראל, והראיה לכך, דְּמֵעִקָּרָא כְּתִיב – בתחילה נאמר (אסתר ט יט) 'שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב', וּלְבַסּוֹף – ובהמשך הפרשה (פסוק כב) כְּתִיב 'לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה', וְאִלּוּ 'יוֹם טוֹב' לֹא כְּתִיב – לא נאמר, והיינו כיון שלא קיבלו עליהם היהודים תקנה זו. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, דְּקַיְמָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו, דְּהַנֵי תְּרֵי יוֹמִין – שאותם שני ימים, דְּאִינוּן אַרְבֵּיסַר וַחֲמֵיסַר – שהם י"ד וט"ו באדר, תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירֵי – שניהם אסורים בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, דִּכְתִיב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית, שם מנויים כל הימים האסורים בהספד ותענית, 'אֶת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְאֶת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, יוֹמֵי פּוּרַיָּא אִינוּן – ימי הפורים הם, דְּלֹא לְמִסְפַּד בְּהוֹן – שאסור להספיד בהם, וּדְלֹא לְהִתְעַנָּאָה בְּהוֹן' – ושאסור להתענות בהם. וְאָמַר רָבָא, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרכו לומר דינים אלו, שימי הפורים אסורים בהספד ובתענית, אֶלָּא כדי לֶאֱסֹר אֶת שֶׁל זֶה בָּזֶה – את יום י"ד גם לערים המוקפות חומה, וְאֶת שֶׁל זֶה בָּזֶה – ואת יום ט"ו לבני הערים הפרזים, כיון שדיני שמחה נוהגים בשני הימים ובכל המקומות.