ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ז
א) היו שנים מן האחין נשואין לשתי אחיות, ומתו שניהם, ולא נודע אי זה מהן מת ראשון, הואיל ואי אפשר לייבם את שתיהן, שהרי לאחר שמייבם את האחת נאסרת עליו השניה כדין 'אחות אשתו' (וכיון שלא נודע מי מת ראשון, אפילו אם מתה אחת מהן הרי הוא אסור באחרת, שמא היא זו שנפלה שניה ונאסרה מיד מדין אחות זקוקתו, שהיא כאחות אשתו), והרי זיקה נפלה על שתיהן, שתיהן חולצות, ולא מתייבמות. ואפילו היתה אחת מהן אסורה על היבם רק משום שנייה לעריות שאיסורה מדברי סופרים, או מחייבי עשה או מחייבי לאוין שקידושין תופסים בה ומותר מעיקר הדין לייבמה, מכל מקום הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. אבל אם היתה אחת מהן ערוה עליו, כגון שהיתה אם אשתו, או בתה של אשתו, נמצא שלא נפלה לפניו ליבום כלל, בין אם מת בעלה בתחילה ובין אם מת לבסוף, והרי אחותה מותרת לו, ורצה חולץ, רצה מייבם, שהרי לא נפלה זיקתו על שתיהן, שאין זיקה על הערוה כלל.
ב) ארבעה אחים, ששנים מהם היו נשואים לשתי אחיות, ומתו, והיתה אחת מהן אסורה רק על יבם זה משום ערוה, וכגון שהיתה בתו, והאחרת אסורה רק על היבם השני משום ערוה, וכגון שהיתה בתו של השני, האסורה לזה מותרת לאחיו, והאסורה לזה מותרת לאחיו, שהרי נפלה זיקת כל אחד מהן על המותרת לו בלבד, ואין לו כל זיקה עם האסורה עליו. ורצה מייבם, רצה חולץ, לזו המותרת לו:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
