יום ראשון ט"ז בתשרי – א' דחול המועד סוכות

הלכות חול המועד

א. ימי חול המועד, אסורים במקצת מלאכות, ומותרים במקצתם.

ב. נחלקו הראשונים האם איסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, או שהוא איסור מהתורה, אלא שנתנה התורה רשות לחכמים להקל במקצת מהמלאכות, לפי מה שייראה להם.

ג. חמש סוגי מלאכות הותרו בחול המועד: 1. דבר האבד, שאם לא יעשנו כעת יאבד. 2. צרכי המועד, ואם זהו צורך אוכל נפש מותר אפילו מעשה אומן, ושאר צרכי המועד מותר רק מעשה הדיוט. 3. פועל שאין לו מה לאכול אם לא יעבוד וישתכר. 4. צרכי רבים. 5. דבר שהוא מעשה הדיוט.

ד. יש להיזהר מאד שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים, כי אמרו חז"ל שהמבזה את המועדות, והיינו שעושה מלאכה בחול המועד, כאלו עובד עבודה זרה.

– – – – –

מצוה יומית – עניני חג הסוכות

פרשת אמור 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים'

(מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך')

מִצְוַת עֲשֵׂה לָשֶׁבֶת בְּסֻכָּה שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מב) 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים'. וְהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לְשִׁבְעָה יָמִים אֵלּוּ הוּא יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּתִשְׁרֵי.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּכָּתוּב (ויקרא כג מג) 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם', כְּלוֹמַר, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר אֶת הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, שֶׁסִּכֵּךְ עֲלֵיהֶם בְּעַנְנֵי כָבוֹד, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּזִּיק לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בַּיּוֹם וְלֹא יַזִּיק לָהֶם הַקֹּר בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ שֶׁזֶּהוּ זֵכֶר לְסֻכּוֹת מַמָּשׁ שֶׁעָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וּמִתּוֹךְ זְכִירַת נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ, נִזָּהֵר בְּמִצְווֹתָיו בָּרוּךְ הוּא, וְנִהְיֶה רְאוּיִים לְקַבָּלַת הַטּוֹבָה מֵאִתּוֹ, וְזֶהוּ חֶפְצוֹ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁחָפֵץ לְהֵיטִיב.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סוכה ב.) סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, אוֹ נְמוּכָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שֶּׁאֵין בָּהּ שִׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים, פְּסוּלָה. וּצְרִיכָה שָׁלֹשׁ דְּפָנוֹת, וְאַחַת מֵהֶן יְכוֹלָה לִהְיוֹת עַל יְדֵי דֹּפֶן שֶׁהִיא מְעַט יוֹתֵר מִטֶּפַח אֶחָד, הַמֻּנַּחַת בְּמֶרְחַק שֶׁל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים מֵאַחַת הַדְּפָנוֹת הַשְּׁלֵמוֹת, וְעוֹשֶׂה בְּאוֹתוֹ צַד צוּרַת פֶּתַח, וְהַיְנוּ קָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה מִכָּאן, וְקָנֶה עַל גַּבֵּיהֶם.
וְיֵשׁ צֹּרֶךְ שֶׁעַל יְדֵי הַסְּכָךְ תִּהְיֶה צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחֲמָתָהּ, וְאַף אִם הָיָה הַסְּכָךְ מְרוּבֶּה וּמְעֻבֶּה כְּמִין בַּיִת, כְּשֵׁרָה. וְהַסְּכָךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן פְּסֹלֶת גֹּרֶן וְיֶקֶב.
וְאִם פָּרַס עָלֶיהָ סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ תַּחְתֶּיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְשְׁרוּ עָלִים, פְּסוּלָה. אַךְ אִם פָּרַס סָדִין לְנוֹי, כְּשֵׁרָה. וְהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסֻּכָּה, אִם הַמִּטָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אָסוּר, וְאִם אֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה, מֻתָּר.
וְהַמִּצְטַעֵר, פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה, שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה (ויקרא כג מב) 'תֵּשְׁבוּ', כְּעֵין דִּירָה, וְאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לָדוּר בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶּנּוּ צַעַר. וְכָל שֶׁכֵּן חוֹלֶה שֶׁפָּטוּר גַּם כֵּן מִטַּעַם זֶה, וַאֲפִילוּ מְשַׁמְּשֵׁי חוֹלֶה פְּטוּרִים. וְכָל שְׁלוּחֵי מִצְוָה, וְכֵן חָתָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ, פְּטוּרִים, כֵּיוָן שֶׁהֵם עוֹסְקִים בְּמִצְוָה, וּפְטוּרִים מִמִּצְוָה אַחֶרֶת.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים אֲבָל לֹא בְּנָשִׁים.

וְהָעוֹבֵר עַל זֶה, וְאָכַל אֲכִילָה שֶׁל פַּת מִחוּץ לַסֻּכָּה, אוֹ שֶׁיָּשַׁן מִחוּץ לַסֻּכָּה אֲפִילוּ שֵׁינַת עֲרַאי, וְלֹא הָיָה חוֹלֶה אוֹ מִצְטַעֵר אוֹ פָּטוּר מֵחֲמַת הַדְּבָרִים שֶׁהִתְבָּאֲרוּ, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ. וּבֵית דִּין כּוֹפִים עַל בִּטּוּל עֲשֵׂה. וּבַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּל אָדָם מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכוֹל בָּהּ לְפָחוֹת כְּזַיִת פַּת, וּשְׁאָר הַיָּמִים רְשׁוּת, שֶׁאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסֻּכָּה, אוֹכֵל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל אֲכִילַת קֶבַע שֶׁל פַּת אֶלָּא בַּסֻּכָּה. וַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ אוֹכְלִים שׁוּם דָּבָר כִּי אִם בַּסֻּכָּה.

– – – – –

תהילים יומי

פרק קכ: א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל יְיָ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי. ב יְיָ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. ג מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה. ד חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים. ה אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר. ו רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם. ז אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה.

פרק קכא: א שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. ב עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ג אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ. ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. ה יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. ו יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. ז יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. ח יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

"וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה"

– – – – –

הלל מבואר / א (תהילים קיג-קיד)

פרקי ההלל, על פי פירושו של רבינו דון יצחק אברבנאל, עוסקים בעיקרם בענין הגאולה העתידה, הציפיה לה במשך שנות גלותינו, והשוואתה לגאולה הראשונה ביציאת מצרים:

הַלְלוּיָהּ, ומי הם הראויים להלל את ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', כי רק הם ראויים להללו ולשבחו, ולא שאר בני האדם. ואת מי נהלל, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', כי את עצמותו של ה' לא נוכל להשיג כלל וממילא גם לא נוכל להלל, אלא אנו משיגים רק את שם ה' כפי שהתגלה לנו על ידי הנביאים, ואת אותו השם אנו מהללים, כי יותר מכך לא נשיג. ומה הוא הזמן הראוי להלל בו את ה', יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה – מזמן יציאת מצרים, שאז הכירו הכל בהשגחתו הפרטית על בני האדם, וְעַד עוֹלָם, כי מעתה יידעו בני אדם לעולם את ענין ההשגחה של ה' בברואים. והיכן הם המקומות שמהללים את שם ה', הרי זהו בכל העולם, כי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ – ממזרח העולם ששם זורחת השמש, עַד מְבוֹאוֹ – עד מערבו, ששם באה השמש בלילה, מְהֻלָּל שֵׁם ה', כי כל הגויים מכירים בקיום הסיבה הראשונה לבריאת כל העולמות, אבל רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' – ה' מרומם בפי כל הגויים, וחושבים הם שלגודל רוממותו אינו משגיח על הפרטים ועל מעשי בני האדם, וסבורים הם שרק עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ, ולא על בני האדם שבארץ. אבל האמת אינה כן, אלא מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ, שאף על פי שהוא באמת רם ונישא, הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, בכל זאת הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כי השגחתו חופפת ומלווה את כל מעשי בני האדם, ומחמת גודל השגחתו, לעיתים הוא משנה את הטבע, מְקִימִי מֵעָפָר דָּל – מקים הוא את הדל מעפר דלותו, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים את האֶבְיוֹן, שאין לו כלום, וכפי שהרים את ישראל במצרים משפלותם ודלותם, ואף על פי שהמערכות השמימיות יחייבו שאותו אדם יהיה עני ודל, הקדוש ברוך הוא יגביהנו לרום המעלה, לְהוֹשִׁיבִי במקום גבוה וחשוב, עִם נְדִיבִים, ולא רק עם נדיבים מעם אחר שלא הכירוהו בשפלותו, אלא עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ, הגם שהכירוהו בדלותו, ובדרך כלל אינם מכבדים את העני שעלה לגדולה, וכן מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת – נוטל ה' את האשה העקרה, שהיתה דואגת ועצובה מחמת שאין לה ילדים, והופך את הטבע ואת המזלות, עד שתהיה היא אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. ולכן, הַלְלוּיָהּ – עליכם, עבדי ה', להלל את ה' על גבורתו, על כל העולמות.

עתה מביא ראיה לכל הדברים הללו בענין הנהגת ה', מיציאת מצרים עצמה: בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַים, כשיצאו בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז – מאומה המדברת בלשון לועזית, שאינה לשון הקודש, הָיְתָה יְהוּדָּה לְקָדְשׁוֹ, כי תמיד היה שבט יהודה מקודש ומובחר יותר, כמלך על שאר השבטים, והם שקפצו ראשונים למי ים סוף וקידשו את שם ה', יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. וכיון שהיו יהודה וישראל קודש לה', לכן הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס, כמי שבורח ונס מפני הגיבור ממנו, וכן הַיַרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר, כשהגיעו יהושע בן נון וישראל לעבור בו כדי להכנס לארץ ישראל. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים בזמן מתן תורה, שכל ההרים נמסו מלפני ה', והר סיני הזדעזע כולו מפני שירד עליו ה', והגְּבָעוֹת גם הם קיפצו כִּבְנֵי צֹאן. ושואל המשורר, מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵן תִּסֹּב לְאָחוֹר, הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן, והרי אין זו ההנהגה הטבעית והרגילה שלכם. ומשיבים לו, שבאמת לא היה הדבר בדרך הטבע, אלא היה השינוי בקריעת ים סוף ובקיעת הירדן מִלִּפְנֵי אָדוֹן העולם שהוא ברא את הכל ושולט על הכל, חוּלִי אָרֶץ – והוא מחולל הארץ ומייסדה, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב – ובהיותו אלוקי עם יעקב שידד את הטבע וביטלו, כדי להציל את עמו ישראל מיד המצרים. ואין לתמוה על שינוי זה, כיון שבבריאת העולם עשה ה' מהמים ארץ, כך עתה יעשה בהיפך, הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם – יהפוך הוא את האבן למים, ואפילו את האבן החזקה ביותר, שהיא החַלָּמִישׁ יהפוך לְמַעְיְנוֹ מָיִם, ובקריעת ים סוף עשה ה' מהמים אבנים, כדי שיוכלו ישראל לעבור שם, ובמדבר עשה ה' מהאבן מים, כדי שיוכלו ישראל לשתות.

– – – – –

משניות מסכת סוכה (פרק א, משניות א-ב)

פרק א, משנה א: סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, כְּלוֹמַר, שֶׁהֶחָלָל מֵהָרִצְפָּה וְעַד הַסְּכָךְ הוּא יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, פְּסוּלָה, כֵּיוָן שֶׁסֻּכָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת 'דִּירַת עֲרַאי', וּלְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה זוֹ דִּירַת קֶבַע. רַבִּי יְהוּדָה חוֹלֵק וּמַכְשִׁיר, כֵּיוָן שֶׁלִּדְבָרָיו סֻכָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת דִּירַת קֶבַע. וְסֻכָּה שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי הִיא 'דִּירָה סְרוּחָה', שֶׁאֵין אָדָם גָּר בָּהּ, וְכֵן סֻכָּה שֶׁאֵין לָהּ לְכָל הַפָּחוֹת שָׁלשׁ דְּפָנוֹת, וְכֵן סֻכָּה שֶׁחַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָתָהּ – שֶׁהַסְּכָךְ שֶׁבָּהּ אֵינוֹ מֵצֵל אֲפִלּוּ עַל מַחֲצִית מִקַּרְקָעִית הַסֻּכָּה, כָּל אַחַת מִסֻּכּוֹת אֵלּוּ פְּסוּלָה. סֻכָּה יְשָׁנָה, שֶׁנִּבְנְתָה זְמַן רַב לִפְנֵי סֻכּוֹת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ לִבְנוֹת אֶת הַסֻּכָּה לְשֵׁם מִצְוָה, וְאִילוּ סֻכָּה זוֹ נֶעֶשְׂתָה בְּאֹפֶן סְתָמִי, שֶׁלֹּא לְשֵׁם חַג הַסֻּכּוֹת, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין, כֵּיוָן שֶׁהֵם סוֹבְרִים שֶׁאֵין הַסֻּכָּה צְרִיכָה לְהֵעָשׂוֹת לְשֵׁם מִצְוַת סֻכָּה, אֶלָּא דַּי בְּכַךְ שֶׁנֶּעֶשְׂתָה לְשֵׁם צֵל. וְאֵיזוֹ הִיא סֻכָּה יְשָׁנָה, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִים אוֹתָהּ, כָּל שֶׁעֲשָׂאָהּ קֹדֶם לֶחָג שְׁלשִׁים יוֹם, אֲבָל בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְחַג הַסֻּכּוֹת, שֶׁכְּבָר מַתְחִילִים לִדְרוֹשׁ בְּעִנְיְנֵי הַחַג, מִן הַסְּתָם נֶעֶשְׂתָה הַסֻּכָּה לְשֵׁם מִצְוָה. וְדִין זֶה שֶׁל בֵּית שַׁמַּאי הוּא רַק בְּסֻכָּה שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בְּאֹפֶן סְתָמִי, אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ בְּפֵרוּשׁ לְשֵׁם חַג הַסֻּכּוֹת, אֲפִלּוּ אִם עֲשָׂאָהּ מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, כְּשֵׁרָה:

משנה ב: הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ תַחַת עַנְפֵי הָאִילָן הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ בְּתוֹךְ הַבָּיִת, תַּחַת הַתִּקְרָה, שֶׁהִיא פְּסוּלָה, כֵּיוָן שֶׁהַסֻּכָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת תַּחַת אֲוִיר הַשָּׁמַיִם. סֻכָּה שֶׁנִּבְנְתָה עַל גַּבֵּי סֻכָּה אַחֶרֶת, בְּאֹפֶן שֶׁהַסְּכָךְ שֶׁל הַסֻּכָּה הַתַּחְתּוֹנָה מְשַׁמֵּשׁ כְּרִצְפָּה לַסֻכָּה הָעֶלְיוֹנָה, הָעֶלְיוֹנָה כְּשֵׁרָה, וְאִלּוּ הַתַּחְתוֹנָה פְּסוּלָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי סְכָכִים, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים מִכָּךָ שֶׁנִּכְתַּב הַפָּסוּק 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ' בִּכְתִיב חָסֵר, שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ שֶׁיִּהְיֶה לַסּוּכָּה רַק סְכָךְ אֶחָד, וְלֹא שְׁנֵי סְכָכִים. רַבִּי יְהוּדָה חוֹלֵק וְאוֹמֵר, אִם אֵין דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנָה – אִם אִי אֶפְשָׁר לָדוּר בַּסֻכָּה הָעֶלְיוֹנָה, כְּגוֹן שֶׁהַסְּכָךְ שֶׁל הַתַּחְתּוֹנָה חַלָּשׁ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק אֶת הַמִּתְגוֹרְרִים מֵעָלָיו, הַסֻּכָּה הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁרָה, כֵּיוָן שֶׁגַּג זֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָדוּר עָלָיו אֵינוֹ נֶחְשָׁב גַּג לְעִנְיָן זֶה.