דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד יז) 'הֵאָנֵק דּוֹם', כלומר, אל תשמיע קול צער אלא תהא דומם, מכאן שהאבל אסור בשאילת שלום (אף שלגבי כל הדינים אנו לומדים שיש לאבל לנהוג בהיפך ממה שעשה יחזקאל, הרי למדו זאת מכך שנאמר 'מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה', כלומר, אל תנהג כמנהג האבלים על מתים, ואחר כך נאמר 'פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, נְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ, וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' וגו', אבל הלשון 'הֵאָנֵק דֹּם' נאמרה קודם לכן, ומשמע שלענין זה עליו לנהוג כמנהג האבלים. ועוד, שבדברים הסותרים את ענין האבילות, כמו הנחת תפילין, נעילת נעליים וכדומה, יש ללמוד ששאר האבלים עושים בהיפך ממנהגו של יחזקאל, אבל בדבר שהוא דרך אבילות, כמו ההימנעות משאילת שלום, יש ללמוד משם שעל האבל לנהוג כפי שנהג יחזקאל (נמוק"י)).
מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם הוא אסור בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם, וְלֹא אֶיפְשׁוֹט – ולא נפשט ספק זה (אמנם מכך שהספק הוא רק לגבי שאילת שלום יש ללמוד שמותר לדבר עם המנודה (נמוק"י)).
דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר לעסוק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל 'הֵאָנֵק דּוֹם', והיינו שידמום מלימוד התורה, וכך יש לכל אבל לנהוג.
מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם מותר הוא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לשאלה זו, ממה ששנינו בברייתא, מְנוּדֶּה, שׁוֹנֶה – מלמד תורה לאחרים, וְשׁוֹנִין לוֹ – ומלמדים אותו. נִשְׂכָּר למלאכה, וְנִשְׂכָּרִין לוֹ אחרים לעשות מלאכתו. אבל מוּחְרָם, והוא מי שנדוהו כבר שלש פעמים ולא התחרט על עקשנותו, מחרימים אותו, ונשאר באיסורו עד שיפייס את בעל דינו (בשונה מנידוי שהוא רק לשלשים יום), לֹא שׁוֹנֶה וְלֹא שׁוֹנִין לוֹ – אינו מלמד אחרים ואין אחרים מלמדים אותו, לֹא נִשְׂכָּר למלאכת אחרים וְלֹא נִשְׂכָּרִין לוֹ, אֲבָל שׁוֹנֶה – לומד הוּא לְעַצְמוֹ, כדי שֶׁלֹּא יַפְסִיד (-ישכח) אֶת תַּלְמוּדוּ, וְעוֹשֶׂה חֲנוּת קְטַנָּה, שיהא לו ממנה רק כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, שלא ימות ברעב, ולא יותר. אָמַר רַב חִסְדָּא, מה היא הדוגמא ל'חנות קטנה' שמותר למוחרם לקיים, זַבּוּנֵי מַיָּא – למכור מים בְּפַקְתָּא דַּעֲרָבוֹת – בבקעה ששמה 'ערבות', שאין מים מצויים שם. ועל כל פנים שְׁמַע מִנָּהּ – מוכח מברייתא זו שֶׁהמנודה מּוּתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.
דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת – אסור לו לכבס את בגדיו, דִּכְתִיב (שמואל ב' יד ב) 'וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא, וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל', הרי שניכר על הבגדים שהם 'בגדי אבל', והיינו כיון שאין מכבסים אותם.
מְנוּדֶּה, אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת, דְּתַנְיָא בברייתא, מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין, אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס.
דין נוסף: אָבֵל, חַיָּיב בִּקְרִיעָה של בגדיו, דְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא – שהרי כך ציוה ה' לִבְנֵי אַהֲרֹן לאחר מיתת אֲחֵיהֶם, נדב ואביהוא, 'בִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ' (ויקרא י ו), מִכְּלָל – משמע מכך, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִחַיְּיבֵי – שכל שאר האבלים חייבים בקריעת הבגדים. אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, אָבֵל שֶׁלֹּא פָּרַע וְשֶׁלֹּא פֵּירֵם, חַיָּיב מִיתָה בידי שמים, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי בני אהרן (ויקרא י ו) 'וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרוֹמוּ וְלֹא תָּמוּתוּ', ויש לדרוש זאת כאילו נאמר אף על פי שלא תקרעו את בגדיכם מחמת אבילות, לא תענשו במיתה, הָא – אֲבָל אָבֵל אַחֵר שֶׁלֹּא פָּרַע וְשֶׁלֹּא פֵּירֵם, חַיָּיב מִיתָה.
מבררת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם חייב הוא בִּקְרִיעָה. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ – שאלה זו תישאר בספק, שלא נפשטה.
דין נוסף: אָבֵל, חַיָּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה – הפיכת המיטה, באופן שיהיו רגלי המיטה למעלה, והלוח שיושבים ושוכבים עליו יהא על הארץ ממש, והוא יושב ושוכב עליו כך, כשהוא הפוך. דְּתַנָּא – שכך שנה בַּר קַפָּרָא בברייתא, כביכול כך אומר הקדוש ברוך הוא לאבל, דְּמוּת דְּיוֹקָנִי נָתַתִּי בָכֶם, שנאמר (בראשית ט ו) 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם', וּבַעֲוֹנוֹתֵיכֶם הֲפַכְתִּיהָ מחיים למיתה, יַהַפְכוּ מִטַּתְכֶם עָלֶיהָ.
מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ בִּכְפִיַּית הַמִּיטָּה. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ.
פוסק הרי"ף את ההלכה בכל הספיקות שבסוגיא זו: וְכָל תֵּיקוּ דְּאַמְרִינָן בְּהַאי עִנְיָנָא – וכל הספיקות שבסוגיא זו של אבילות ונידוי שהסתפקה הגמרא ולא פשטה, לְקוּלָּא.
