הגמרא מבארת עתה את סדרי הזמנים לנידוי ולחרם: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ (-משמו) דְּרַב, אדם העושה מעשה המחייבו נידוי, כגון שאינו מציית לדין תורה, מְנַדִּין אותו לְאַלְתַּר, וְאם לא שב בתשובה שׁוֹנִין – חוזרים ומנדים אותו שנית לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יום, וְאם לא שב, מַחֲרִימִין אותו לְאַחַר שִׁשִּׁים יום מהנידוי הראשון, שהם שלשים יום מהנידוי השני. רַב הוּנָא בַּר חִינְנָא אָמַר בשם רַב חִסְדָּא, שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ לְאַלְתַּר, אֶלָּא עַד דְּמַתְרִינַן בֵּיהּ – רק לאחר שמתרים בו שלשה פעמים, ביום שֵׁנִי, וַחֲמִישִׁי, וְשֵׁנִי. וְאמנם גם לדברי רב חסדא, שיש להתרות בו תחילה, הַנֵּי מִילֵּי לְמָמוֹנָא – זהו רק לענין דין ממונות שאינו רוצה לקיים, אֲבָל לְאֶפְקִירוּתָא – מי שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם, מְנַדִּין אותו לְאַלְתַּר, בְּלֹא הַתְרָאָה.
הגמרא מביאה עתה מעשה בענין נידוי, שיש ללמוד ממנו כמה דינים: הַהוּא טַבְּחָא דְּאִתְפַּקַּר בְּרַב טוֹבְיָא בַּר מַתְנָה – מעשה בטבח שהעיז פניו ברב טוביא בר מתנה, אִימְּנוּ אַבַּיֵּי וְרָבָא וְשַׁמְּתוּהוּ – נימנו אביי ורבא על ענין זה יחד עם שאר החכמים, ונידו את אותו טבח. לְסוֹף, אֲזַל וּפַיְּיסֵיהּ – הלך אותו טבח ופייס את רב טוביא, ומחל לו. אָמַר אַבַּיֵּי, הֵיכִי לַעֲבִיד – כיצד יש לנו לנהוג כעת, לִשְׁרֵי לֵיהּ – אם נתיר לו את הנידוי, לֹא חָיְילָא שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין – הרי עדיין לא חל עליו הנידוי שלשים יום, וסתם נידוי הוא שלשים יום. לֹא לִשְׁרֵי לֵיהּ – ואם לא נתיר לו את הנידוי, קָא בָּעוּ רַבָּנָן לְאַפְטוֹרֵי – הרי רוצים החכמים שהשתתפו בנידוי להיפטר וללכת לדרכם, ולאחר שילכו שוב לא נוכל להתירו. אָמַר לֵיהּ אביי לְרַב אִידִי בַּר אַבִּין, מִידִי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא – שמא שמעת הלכה בענין זה. אָמַר לֵיהּ רב אידי בר אבין, הָכִי (-כך) אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, טוּט אָסוּר – כשם שבתקיעת שופר נידוהו, טוּט שָׁרֵי – כך בתקיעת שופר יש להתירו, והגם שעדיין לא עברו שלשים יום, ואין חוששים שהרואים שאין נוהגים בו כמנודה יחשבו שהעם מיקל בנידוי, אלא כשם ששמעו את השופר של הנידוי ישמעו את השופר של ההתרה. אָמַר לֵיהּ אביי, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה, שאפשר להתיר את הנידוי מיד, היינו רק כשהנידוי הוא לְמָמוֹנָא, מחמת שלא ציית לדין תורה שהיה לו עם חבירו, אֲבָל לְאֶפְקִרוּתָא – אם נידוהו על שביזה תלמיד חכם, וכמו שהיה הנידוי של טבח זה, אין מתירים לו עַד דְּחָיְילָא שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין – עד שיחול עליו הנידוי שלשים יום.
לומדת הגמרא ממעשה זה דין נוסף: מכך שחשש אביי שילכו החכמים לדרכם ואז לא יוכלו להתיר את נידויו, אַלְמָא קָסָבַר אַבַּיֵּי – מוכח שסובר אביי, הַנֵּי בֵּי תְּלָתָא דְּשַׁמְּתוּ – אם נידו את האדם שלשה, לֹא אָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ – אין שלשה אחרים יכולים לבא ולהתיר את נידויו, אלא יש צורך שאותם שנידוהו הם שיתירו את נידויו. מביאה הגמרא מי שחולק על דין זה: אָמַר אֲמֵימַר, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, הַנֵּי בֵּי תְּלָתָא דִּמְשַׁמְּתוּ – אם נידו שלשה את האדם, אָתוּ תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ – יכולים שלשה אחרים להתיר את נידויו, ואין צורך שיתירו את הנידוי אותם שלשה שנידוהו (אך יש צורך שיהיו שוים בחכמה לאותם שנידו אותו, ולא פחותים מהם).
מקשה הגמרא על דברי אמימר, אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לַאֲמֵימַר, וְהָתַנְיָא בברייתא, אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁנִּדָה – שהשתתף בהטלת נידוי, וּמֵת, והתירו את הנידוי, חֶלְקוֹ של אותו תלמיד אֵינוֹ מוּפָר, מַאי לָאו – האם אין הכוונה שאֵינוֹ מוּפָר כְּלָל, כלומר, שלא ניתן כלל להתירו, כיון שהמנדה מת, ואדם אחר אינו יכול להתיר את הנידוי. מתרצת הגמרא, לֹא – אין כוונת הברייתא שאין אפשרות להתיר את נידויו, אלא עַד דְּאָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ – אין הנידוי מותר עד שיבואו שלשה אחרים ויתירו את הנידוי, ובאה הברייתא לחדש שאין די בכך שהמנדים החיים יתירו את הנידוי לבדם, אלא יש צורך שיצטרף אליהם אדם נוסף, במקום אותו שמת.
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון הקודם: הַאי דְּסָבַר אַבַּיֵּי – דין זה שאמר אביי, דְּלָא שָׁרֵינַן שַׁמְתָּא דְּאֶפְקִרוּתָא – שאין מתירים נידוי שנעשה מחמת ביזוי תלמיד חכם, וְאַף עַל גַּב דִּמְפַיֵּיס לֵיהּ לְבַעַל דִּינָא – ואף על פי שפייס המנודה את החכם, אֶלָּא עַד דְּחָיְילָא שַׁמְתָּא עֲלֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין – עד שיעברו עליו בנידויו שלשים יום, לֵיתָא – אין הדין כן, אֶלָּא כִּי מְפַיֵּיס לֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ וּמְפַיֵּיס – אלא מיד כאשר מפייס הוא את החכם, והחכם מתפייס, שָׁרֵי לֵיהּ לְאַלְתַּר – מתירים את נידויו מיד. ודין זה נלמד מִמַּעֲשֶׂה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וּמִמַּעֲשֶׂה דְּרַב הוּנָא, דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא – שנידה את אותה אשה, דְּשַׁמְעַהּ דְּאַפְּקָה הַזְכָּרַת הַשֵׁם מִפּוּמַהּ – כיון ששמע שהוציאה מפיה שם שמים לבטלה, כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיובא להלן שזהו אחד הדברים שמנדים עליהם, ושם מבואר שמיד לאחר שנידה אותה, התיר לה את הנידוי (כדי שלא יכשלו ויעברו על הנידוי כל אותם שאינם יודעים שנידה אותה), ומוכח שאין צורך להמתין שלשים יום עד ההתרה, אלא מיד כשחוזר בתשובה מתירים לו. הִלְכָּךְ – ולכן, הַאי – דין זה דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, טוּט אָסַר וְטוּט שָׁרֵי – שניתן לתקוע בשופר ולנדותו ומיד לתקוע שוב ולהתיר את נידויו, לֹא שְׁנָא בְּמָמוֹנָא וְלֹא שְׁנָא בְּאֶפְקִרוּתָא – אין חילוק בין נידוי שנעשה מחמת שאינו מציית לדין תורה שיש לו עם חבירו, לבין נידוי מחמת עבירה של ביזוי תלמיד חכם, כִּי מְפַיֵּיס לֵיהּ בַּעַל דִּינֵיהּ שָׁרֵינַן לֵיהּ לְאַלְתַּר – מיד כאשר מפייס את בעל דינו שמחמתו נידוהו, ומתפייס, או כאשר חוזר בתשובה על החטא שמחמתו נידוהו, מתירים לו את נידויו, ואף שעדיין לא עברו שלשים יום.
