יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 9, יום רביעי ו' אדר תשע"ה

משנה

תִּקְרָה העשויה מנסרים של עץ צרים, הכשרים מצד עצמם לסיכוך, אך כיון שהונחו לשם בית הרי המקום פסול מלשמש כסוכה, שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה – טיט וסיד שדרך לשים על תקרת הבית, שזהו סכך פסול לגמרי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵית הִלֵּל, די בכך שיעשה רק דבר אחר, או מְפַקְפֵּק – מגביה את הנסרים ומניחם חזרה, שאם לא כן יהיו הנסרים פסולים מחמת שעשייתם לא היתה לשם סוכה, אלא לשם בית, אוֹ נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם – מבין כל שתי קורות נוטל קורה אחת, ומניח תחתיה סכך כשר. וּבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שעליו לעשות שני דברים כדי להכשירם, מְפַקְפֵּק וְגם נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, אלא לדברי הכל נוֹטֵל אַחַת מִבֵּינְתַיִם, ומניח במקומה סכך כשר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַקְפֵּק – אין הפקפוק מועיל, כיון שרבי מאיר סובר שאין מסככים בנסרים.

™˜

גמרא

שנינו במשנה שלדעת בית הלל צריך לפקפק או ליטול אחת מבינתיים. מבארת הגמרא, טַעְמַיְיהוּ – טעמם דְּבֵית הִלֵּל, מִשּׁוּם שנאמר (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ', ודרשו חכמים 'תַּעֲשֶׂה', וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, ולכן אף שמדובר בנסרים צרים, הראויים מצד עצמם לשמש כסכך, מכל מקום כיון שהונחו בתורת תקרה לבית הרי הם פסולים, הִלְכָּךְ – ולכן די באחד משני הדברים כדי להכשירם, שהרי אִי מְפַקְפֵּק, עָבֵיד לֵיהּ מַעֲשֶׂה – הרי עשה בהם מעשה לשם סוכה, וכשרים. וְאִי נוֹטֵל אַחַת מִבֵּנְתַיִם, גם כן עָבֵיד לֵיהּ מַעֲשֶׂה – עשה בהם מעשה המכשירם, ולכן די באחד משני הדברים כדי להכשיר את המקום לסוכה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

™˜

משנה

כפי שהתבאר לעיל, יש שני תנאים לסכך כשר, שיהא גידולו מן הארץ, ושלא יהא מקבל טומאה. ומשנתנו מבארת כיצד ניתן להכשיר סוכה שהשתמשו בה בסכך פסול. הַמְקָרֶה – המסכך את סֻכָּתוֹ בַשְּׁפוּדִין – שיפודים של מתכת, ואינם גידולי קרקע, אוֹ בַאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה – בקרשים הנמצאים לאורך המטה, שהם נחשבים 'כלים', ומקבלים טומאה, והרי הם פסולים לסיכוך, אִם יֵשׁ רֶוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן, והניח באותו רווח סכך כשר, כְּשֵׁרָה.

פסול נוסף שיש בסוכה: הַחוֹטֵט – החופר בַּגָּדִישׁ – ערימה גבוהה של קש או תבן המונחת בשדה, לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֻכָּה, אף שיצר חלל בגודל הכשר לסוכה, ויש עליו קש או תבן הכשרים מצד עצמם לסיכוך , מכל מקום אֵינָהּ סֻכָּה, כיון שנאמר (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ', ומלשון 'תעשה' דרשו חכמים שיש לעשות את הסוכה, ולא שתהיה 'מן העשוי', וכאן היה הסיכוך מונח קודם לעשיית הסוכה, ולכך הסוכה פסולה.

™˜

גמרא

שנינו במשנה, 'החוטט בגדיש לעשות בו סוכה, אינה סוכה'. אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ שהחטיטה בגדיש אינה מועילה להכשירו לסוכה, אֶלָּא באופן שֶׁאֵין שָׁם – שלא היה שם מתחילה, בשעה שהניח את כל הגדיש חָלָל בגובה טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ [-באורך ורוחב] שִׁבְעָה על שבעה טפחים, שזהו שיעור סוכה, אֲבָל יֵשׁ שָׁם חָלָל טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה, והניח את כל הגדיש על אותו חלל לשם צל [וכל שכן אם הניחו לשם סוכה], וְאחר כך חָטַט בגדיש והגדיל את אותו חלל עד גובה עשרה טפחים לְשֵׁם הכשרת המקום לסוּכָּה, הֲרֵי זוֹ סוּכָּה, כיון שהנחת הגדיש מתחילה היתה לשם צל או לשם סוכה, והרי הונח הסכך בכשרות, אלא שלא היה שיעור בסוכה עצמה, ולזה הועיל מה שחטט בה אחר כך כשיעור הראוי, ורק לגבי הנחת הסכך נאמר המיעוט של 'תעשה ולא מן העשוי', אבל לגבי תיקון גובה הסוכה לא נאמר דין זה.

™˜

משנה

משנתנו עוסקת בסוכה שדפנותיה אינן מגיעות מהרצפה ועד לסכך, אלא יש רווח אויר ביניהם, וכדלהלן. הַמְשַׁלְשֵׁל – אורג את הדְּפָנוֹת של הסוכה מִלְמַעְלָן לְמַטָּן, והחלק העליון של הדפנות מתחיל מהסכך, אך אין הדפנות מגיעות עד הארץ [ויש רק עמודים מן הצדדים המחזיקים את הדפנות], אִם הדפנות גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, שזהו שיעור שגדי יכול להכנס בקפיצה לתוך הסוכה, פְּסוּלָה, כיון שאין דופן כזו נחשבת כ'מחיצה'.

אם היה אורג את הדפנות מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן, אף אם אינה מגיעה עד הסכך, אִם גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּשֵׁרָה, ואפילו שהמחיצות רחוקות מאד מהסכך [והסכך עצמו מונח על גבי עמודים ומוטות]. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁכאשר הוא אורג את הדפנות מִּלְּמַטָּן לְמַעְלָן די בכך שיהיו עֲשָׂרָה טְפָחִים, ואף שיש אויר בין הדפנות לבין הסכך הסוכה כשרה, כָּךְ כשהוא אורג מִלְמַעְלָן לְמַטָּן די בכך שיהיו עֲשָׂרָה טְפָחִים, ואף שהדפנות רחוקות הרבה מן הארץ, הסוכה כשרה.

אם הִרְחִיק אֶת הַסִּכּוּךְ מִן הַדְּפָנוֹת שְׁלשָׁה טְפָחִים, שלא התחיל לסכך מיד בצמוד לדופן, אלא השאיר רוחב שלשה טפחים אויר, ואחר כך סיכך, פְּסוּלָה.

™˜

גמרא

אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר אֲבִימִי, אף שדופן הסוכה צריכה להיות בגובה עשרה טפחים, מַחְצֶלֶת בגובה אַרְבָּעָה טפחים וּמַשֶּׁהוּ גם כן מַתֶּרֶת [-מועילה להתיר] בְּסוּכָּה מִשּׁוּם דּוֹפֶן. ומבארת הגמרא, הֵיכִי עָבֵיד – כיצד יעשה האדם כדי שתועיל לו מחצלת שכזו, מניח את הסכך על גבי עמודים בגובה עשרה טפחים, ותָּלֵי לָהּ בְּאֶמְצָעִיתָהּ – תולה הוא את המחצלת באמצע גובה חלל הדופן, במרחק שהוא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים לְמַטָּה, וּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים לְמַעְלָה, דְּכָל אויר המרוחק פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים כְּ'לָבוּד' דָּמֵי – נחשב הוא כסתום, וממילא נחשבת מחיצה זו כמחיצה של עשרה טפחים. והתחדש בדין זה שאומרים שני 'לבוד' בדבר אחד (גמרא).

הגמרא מביאה עתה מימרא דומה בענין רוחב הדפנות: אָמַר רַבִּי אַסִי, פַּס ברוחב אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ, מַתִּיר בְּסוּכָּה מִשּׁוּם דּוֹפֶן, כיצד הוא עושה, מוֹקִים לֵיהּ מעמידו בְּמרחק הפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים סָמוּךְ לַדּוֹפֶן, ומדין 'לבוד' נחשב כאילו יש כאן מחיצה של שבעה טפחים. תמהה הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מה השמיענו רבי אסי בדין זה, והרי הדבר ידוע ש'לבוד' מחשיב את האויר כסתום. מתרצת הגמרא, הָא קָא מַשְׁמַע לָן – דבר זה השמיענו רבי אסי, דְּמֶשֶׁךְ סוּכָּה קְטַנָּה – שהאורך של הסוכה הקטנה ביותר הוא שִׁבְעָה טְפָחִים. [אבל אינו יכול להניח מחיצה ברוחב טפח בלבד, באמצע חלל הדופן, ולהחשיב את שני הצדדים כסתומים מדין 'לבוד', כיון שאין בחלק הקיים שיעור חשוב (ר"ן)].

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?