תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אֶתְרוֹג תָּפוּחַ – שתפח והרקיב מבחוץ, סָרוּחַ – שהרקיב מבפנים, וקליפתו קיימת, כָּבוּשׁ בחומץ וכדומה, שָׁלוּק – מבושל ביותר במים רותחים, כּוּשִׁי, ולהלן יבואר גדרו, לָבָן, וּמְנוּמָּר – שיש בו חברבורות של צבעים שונים, פָּסוּל. אֶתְרוֹג העגול כמו כַּדּוּר, פָּסוּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַתְּיוֹם – תאום, כלומר, אתרוג המחובר לחבירו, פָּסוּל. וְאֶתְרוֹג הַבֹּסֶר, שלא הבשיל כל צרכו, רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. עָלְתָה חֲזָזִית עַל רוּבּוֹ, נִיטְּלָה בּוּכְנָתוֹ – העץ המחברו לאילן, נִקְלַף, נִסְדַּק וְחָסֵר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִיעוּטוֹ, נִיטָּל עוּקְצוֹ – העוקץ שבראשו העליון של האתרוג, במקום שאינו מחובר לאילן, נִקַּב וְלֹא חָסֵר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. גִּדְּלוֹ בִּדְפוּס – הכניסו האדם כשהוא קטן לתוך כלי בעל צורה מסוימת, וְעל ידי זה עֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת, פָּסוּל.
שנינו בברייתא, כּוּשִׁי פָּסוּל. מקשה הגמרא, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא, כּוּשִׁי, כָּשֵׁר. דּוֹמֶה לְכוּשִׁי, פָּסוּל. אָמַר רָבָא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא לָן, וְהָא לְהוּ. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, לִבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוּשִׁי פָּסוּל, כיון שאין זו דרך גידולו בארץ ישראל, וְכָל שֶׁכֵּן כּוּשִׁי הַרְבֵּה – כהה מאד, הַדּוֹמֶה לְאדם כוּשִׁי, שֶׁהוּא פָּסוּל. וְלִבְנֵי בָּבֶל, שֶׁאֶתְרוֹגֵיהֶן כּוּשִׁיִּים, הַכּוּשִׁי כָּשֵׁר, וְרק הַכּוּשִׁי הַרְבֵּה עד כדי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְאָדָם כּוּשִׁי, פָּסוּל.
שנינו בברייתא, 'גִּדְּלוֹ בִּדְפוּס וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת, פָּסוּל'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא כשעשה את האתרוג כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת, שאינה דומה לאתרוג, אֲבָל אם עשאו כְּמִין בְּרִיָּיתוֹ – כצורת אתרוג, כָּשֵׁר, ואַף עַל גַּב דְּעַבְדֵיהּ דַּפֵּי דַּפֵּי – אף שיש בו בליטות וחריצים עמוקים, כיון שסוף סוף יש לו צורת אתרוג, ויש אתרוגים הנראים כך בטבעם, כשר הוא (כפות תמרים).
אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, אֶתְרוֹג שֶׁנְּקָבוּהוּ עַכְבָּרִים, אָמַר רַב, אֵין זֶה 'הָדָר', ופסול הוא. דוחה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין הדבר כן, דְּהָא רַבִּי חֲנִינָא מְטַבֵּל בֵּיהּ וְנָפִיק בֵּיהּ, כְּלוֹמַר, שֶׁהָיָה רבי חנינא אוֹכֵל מִמֶּנּוּ – מהאתרוג כְּפִי צוֹרֶךְ שָׁעָה, וְהַשְּׁאָר – במה שנשאר מהאתרוג היה יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, וממילא הוא הדין אם נקבוהו העכברים, שהוא כשר. מקשה הגמרא, וּלְרַבִּי חֲנִינָא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין – והרי קשה ממשנתנו על הנהגתו של רבי חנינא, דִּתְנַן במשנתנו, אם חָסֵר האתרוג אפילו בשיעור כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל, וכיצד יצא ידי חובתו לאחר שאכל ממנו. לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, מַתְנִיתִין – משנתנו, האומרת ש'חסר' פסול, היינו בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, שיש צורך שיהא האתרוג שלם, וְרַבִּי חֲנִינָא היה נוטלו כשהוא חסר בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, שחיובו [מחוץ לבית המקדש] הוא מדרבנן, ולא פסלו חכמים אתרוג חסר. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שאתרוג חסר פסול ביום טוב ראשון, וכשר מיום טוב שני והלאה [אמנם הכשר אתרוג חסר הוא רק כל זמן שרובו קיים, אבל אם נחצה האתרוג לשנים, אין מברכים על חציו, לפי שאין לו כלל שם 'אתרוג' (ר"ן)].
משנה
משנתנו מבארת את שיעור גודלו של האתרוג: שִׁעוּר אֶתְרוֹג קָּטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה. וּבַגָּדוֹל – שיעורו של האתרוג הגדול ביותר, שהוא כשר, כְּדֵי שֶׁיֹּאחֵז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, אך אם הוא גדול עד כדי כך שאינו יכול לאחוז שנים בידו אחת, פסול, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אין שיעור לגודלו של האתרוג, אלא אֲפִלּוּ אם הוא גדול עד כדי כך שצריך לאוחזו בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כשר.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקות שבמשנתנו: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּקָטָן, ששיעורו כביצה. וּכְרַבִּי יוֹסֵי בְּגָדוֹל, שאפילו אם הוא גדול מאד וצריך לאוחזו בשתי ידיו, כשר הוא.
משנה
משנתנו מבררת האם יש חיוב לאגוד [-לקשור] את הלולב עם ההדסים והערבות, והיאך אוגדים אותם: אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב עם ההדסים והערבות, אֶלָּא בְמִינוֹ – בחוט העשוי ממין הלולב, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר חולק ואוֹמֵר, ניתן לקשור את הלולב ומיניו אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה – בחוט, שאינו ממין הלולב, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב, ומוכח שלא חששו לאוגדם דוקא במינם. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, אדרבה, מִשָּׁם יש רְאָיָה לדברי, כיון שבְּמִינוֹ של הלולב הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה, לקיים מצות אגד, ומה שאגדוהו למעלה בגימוניות של זהב, היה לנוי מצוה בלבד.
גמרא
שנינו במשנה, 'אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה'. מבארת הגמרא, רַבִּי יְהוּדָה אמר כן לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּאָמַר לעיל שלוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד [וכפי שהתבאר לעיל הוא לומד זאת בגזירה שוה מאגודת אזוב שלקחו במצרים, שבשניהם כתוב לשון 'לקיחה'] וכיון שחייב האדם לקושרם, הרי הקשירה היא חלק מהאגד, וְאִי אָגֵיד לֵיהּ בְּמִינָא אַחֲרִינָא – אם יאגדנו במין אחר, הֲווֹ לְהוּ – הרי הם חֲמִשָּׁה מִינִין, ועובר משום 'בל תוסיף'. אבל רבי מאיר סובר שאין חיוב לאגוד את הלולב ומיניו, וממילא אף אם יקשרנו במין חמישי, אין בכך משום 'לא תוסיף'. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן בְּהָא – ומקובל בידינו שבנידון זה הלכה כְּרַבִּי מֵאִיר, שלולב אינו צריך אגד, וממילא ניתן לאוגדו אף במין אחר.
© כל הזכויות שמורות לארגון 'שתי הלכות ביום' (ע"ר)
