פרק זה דן בעניני צידת בעלי חיים ושחיטתם ביום טוב, ויש להקדים, כי אף שמן התורה מותר לעשות ביום טוב כל מלאכה שיש בה צורך אוכל נפש, חכמים אסרו לעשות ביום טוב מלאכה שהיה ניתן לעשותה בערב יום טוב, וכלשון הרמב"ם (הלכות יום טוב פ"א ה"ה) 'כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות'.
משנה
אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבֵּיבָרִין [-בריכות מים גדולות של דגים] בְּיוֹם טוֹב, כיון שזו מלאכה שיכולה להיעשות מערב יום טוב, ומחמת כן אסרו חכמים לעשותה ביום טוב, וְאֵין נוֹתְנִים לִפְנֵיהֶם [-לפני הדגים] מְזוֹנוֹת ביום טוב, דכיון שמוקצה הם ואסורים בצידה ואכילה, אסור לטרוח עבורם. אֲבָל צָדִין חַיָּה וְעוֹף מִן הַבֵּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב, כיון שהם נחשבים בתוכם כניצודים ועומדים, וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת, שהרי הם ראויים לצידה ושחיטה ואכילה, ואינם מוקצה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָּל הַבֵּיבָרִין שָׁוִין, שהרי יש ביברין גדולים, שבעלי החיים הנמצאים בהם טעונים צידה אף בתוכם, ויש ביברין קטנים, אלא זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְּחֻסָּר צֵידָה בתוך הביבר, אָסוּר. וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר צֵידָה, מֻתָּר, ובגמרא יבואר מה השיעור של 'מחוסר צידה' לענין זה.
גמרא
הגמרא מבררת את ההלכה בענין המחלוקת שבמשנתנו: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שאף בצידת בעלי חיים שבתוך הביברין יש חילוק, ומותר לצוד רק בעל חיים שאינו מחוסר צידה.
שנינו במשנה בדעת רבי שמעון בן גמליאל, 'זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּחֻסָּר צֵידָה אָסוּר'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב בעל החיים כמְחֻסָּר צֵידָה. אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כְּגוֹן דְּאָמְרֵי – באופן שאומרים בני האדם הבאים לתופסו, הָבֵא מְצוּדָה וּנְצוּדֶנּוּ, אבל אם אינם צריכים כלי מיוחד אלא תופסים אותו בידם, הרי הוא נחשב כמי שאינו מחוסר צידה, ומותר לצודו ביום טוב.
משנה
משנתנו עוסקת בדין מצודות של בעלי חיים שהונחו בערב יום טוב: מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, שֶׁעֲשָׂאָן – הניחן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטֹּל מתוכן בְּיוֹם טוֹב את בעל החיים הניצוד, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דכיון שאסרו חכמים לצוד ביום טוב, ממילא אף אם ניצוד מאליו ביום טוב אסור הוא באכילה, שהרי בכניסת יום טוב לא היה ניצוד, ומוקצה הוא. אמנם רבן גמליאל חולק וסובר שבעל חיים אלו, שיש ספק אם ניצודו קודם יום טוב או ביום טוב עצמו, אינם מוקצה ומותרים בטלטול, ורק באכילה אסרום חכמים. ומַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָּגִים ביום טוב לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר רבן גמליאל שמֻתָּרִין הֵן בטלטול, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שאיני אוהבו.
גמרא
הגמרא מבררת את ההלכה בענין המחלוקת שבמשנתנו, לגבי בעלי חיים שיש ספק מתי ניצודו: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, המתיר בעלי חיים אלו בטלטול, אלא הלכה כתנא קמא, שהם אסורים אף בטלטול. וְאִיכָּא דְּמַתְנוּ לָהּ אַהָא דְּתַנְיָא – ויש ששנו מימרא זו של שמואל על ברייתא זו, שכך שנינו בה, דבר שהוא סָפֵק מוּכָן מערב יום טוב, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹסֵר. ועל ברייתא זו אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
אָמַר רַב פָּפָּא, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, נָכְרִי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן [-מתנה] בְּיוֹם טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר, ויש לחשוש שתלשו הנכרי ביום טוב, אָסוּר הדבר ביום טוב, וְלָעֶרֶב נַמִּי – וגם לאחר צאת יום טוב אֲסוּרִין, בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ – עד שיעבור זמן הראוי לעשיית אותה מלאכה, כדי שלא ייהנה היהודי ממלאכת הגוי ביום טוב, כיון שעשה זאת הגוי לצורך ישראל. וְאִם אֵין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר, ואין לחוש לתלישה, אם הביא זאת הגוי בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, מֻתָּרִים. אך אם הביא מִחוּץ לַתְּחוּם, אֲסוּרִין, כיון שנעשתה בו מלאכה האסורה. וְהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה [-מסוים] מִחוּץ לַתְּחוּם ביום טוב, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר אפילו בו ביום [והטעם שהקילו באיסור זה, כיון ש'חוץ לתחום' אינו דבר מוחלט, שהרי מקום שהוא חוץ לתחום לישראל זה, הרי הוא בתוך התחום לישראל אחר, ולכן לא הוסיפו חכמים לאסור זאת על כל ישראל, אלא די בכך שאסרו על אותו ישראל שעבורו הובא הדבר מחוץ לתחום (רמב"ן, ר"ן)].
וְהָא דְּאַמְרִינָן – ומה שאמרה הברייתא שאִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחֻבָּר, אָסוּר, לֹא מִיבַּעְיָא – אין צריך לומר בַּאֲכִילָה דְּאָסוּר, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְטַלְטְלוֹ נַמִּי [-גם כן] אָסוּר, דְּמִשּׁוּם דְּלֹא חָזֵי לַאֲכִילָה – דכיון שאינו ראוי לאכילה, מוּקְצֶה הוּא [אבל באופן שהובא מחוץ לתחום אינו מוקצה, שהרי הדבר מותר לישראל אחר אפילו באכילה (שיטה מקובצת)].
