מסכת שבת, פרק יט, משנה ו

משנה ו: אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן מָל וְלֹא פָרַע אֶת הַמִּילָה כְּאִלּוּ לֹא מָל:
משנה ו: אחר שהתבאר שעיקר מצוות מילה בזמנה דוחה את השבת, מבארת משנתנו אילו חלקים ממעשה המילה דוחים את השבת:
אֵלּוּ הֵן צִיצִין – חוטי עור של הערלה הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, שאם אינו מתקנם הרי זה כאילו לא מל, ומותר לתקנם אפילו בשבת, גם אם כבר סילק ידו מהמילה, בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה – אם נשאר מעור הערלה בשיעור שמכסה את רוב היקף או רוב גובה העטרה, וְאם לא הסירו עור זה, והילד הוא כהן, אֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, כדין כהן שאינו מהול [אמנם ציצין שאינם מעכבים את המילה, אף שיש לתקנם, מכל מקום בשבת עצמה לאחר שסילק ידו מהמילה, אסור לחזור ולתקנם].

וְאִם הָיָה הנימול בַעַל בָּשָׂר, ואף אחרי המילה גדל העור ונראה כאילו הוא מכסה את רוב העטרה, מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן, שלא ייראה כאינו מהול [אך מעיקר דין התורה כיון שנימול כדין פעם אחת, אין צריך לחזור ולמולו].

מָל וְלֹא פָרַע אֶת עור הַמִּילָה, כְּאִלּוּ לֹא מָל כלל, וצריך לחזור ולמול כדין.