יום שישי
י' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

מסכת ביצה – פרק שלישי

דָּרַשׁ רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שדרש כן רַב יוֹסֵף, אֶחָד [-בין] סַכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה ביום טוב, ורוצה האדם לחדדה, וְאֶחָד [-ובין] שִׁפּוּד שֶׁנִרְצַם – שהתעקם מעט ביום טוב, ורוצה האדם ליישרו, וְאֶחָד גְּרִיפַת הַתַּנּוּר מהטיח שנפל לתוכו בים טוב, בשלשת הנידונים הללו בָּאנוּ לְמַחֲלֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן – יכולים אנו ללמוד את ההלכה בענינים אלו מתוך מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים, (דתנן) [דְּתַנְיָא] – שכך שנינו בברייתא, אֵין חילוק בֵּין מלאכות האסורות ביוֹם טוֹב לְבין מלאכות האסורות בשַׁבָּת, אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר ביום טוב גם בְּמַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ, ונמצא שבדברים אלו של חידוד הסכין, יישור השיפוד וגריפת התנור, שהם משמשים כהכנה למכשירים שעל ידם ניתן להכין אוכל נפש, רבי יהודה מתיר וחכמים אוסרים.

מבררת הגמרא את טעמי המחלוקת שבברייתא: מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְּתַנָּא קָמָא, האוסר ביום טוב מלאכות הנצרכות להכנת מכשירי אוכל נפש. אָמַר קְרָא – כיון שכך נאמר בפסוק (שמות יב טז), 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ומלשון 'הוּא' יש לדייק שרק מלאכה של הכנת אוכל נפש ממש הותרה, וְלֹא מַכְשִׁירָיו. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְרַבִּי יְהוּדָה, החולק, אָמַר לָךְ, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק זה לשון 'לָכֶם', ללמד שהותרו מלאכות אלו לְכָל צָרְכֵיכֶם, ואף לצורך מכשירי אוכל נפש. וְרַבָּנָן, החולקים על רבי יהודה, ידרשו את הפסוק באופן אחר, ולדבריהם הַהוּא – אותה לשון של 'לכם', מִיבָּעֵי לֵיהּ – נצרכת היא לדרשה זו, שההיתר להכין אוכל נפש ביום טוב הוא רק 'לָכֶם', וְלֹא [לַגּוֹיִם] (לכותים לכם ולא לכלבים). שואלת הגמרא, וְרַבִּי יְהוּדָה, כיצד הוא מתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב, הָא כְּתִיב – והרי נאמר בפסוק 'הוּא', ויש לדייק 'ולא מכשיריו', וכדברי חכמים. משיבה הגמא, אָמַר לָךְ – רבי יהודה ישיב לך, הרי לכאורה יש סתירה בדרשות מהפסוק, כְּתִיב 'הוּא' ומשמע ולא מכשיריו, וּכְתִיב 'לָכֶם' ומשמע כל הנצרך לכם, ואפילו מכשירים, וְלֹא קַּשְׁיָא – אך אין זו קושיא, אלא כָּאן, בלשון 'הוא' הממעטת הכנת מכשירי אוכל נפש ביום טוב, מדובר בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, ובזה אף רבי יהודה מודה שלא התירו לעשותם ביום טוב עצמו, וְכָאן, בלשון 'לכם' המרבה הכנת מכשירי אוכל נפש, בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, שסובר רבי יהודה שמותר לעשותם ביום טוב עצמו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ – האם מותר לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם ביום טוב, כפי שתקנו חכמים (חולין י:) שלא ישחט השוחט לפני שיראה את סכינו לחכם [ולהלן יבואר מה הצד לאסור זאת]. רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, שָׁרֵי – התיר להראות את הסכין לחכם. וְרַבָּנָן – ושאר החכמים אָסְרֵי. וּפֵירֵשׁ בַּעַל הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת טַעֲמָא דְּמִילְתָּא – מה טעם האיסור בדבר זה, כיון דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא אָזְלֵי חוּץ לַתְּחוּם לְאַחְווֹיֵי – שמא ילך השוחט אל מחוץ לתחום שבת, כדי להראות את הסכין לחכם הנמצא במרחק זה, והדבר אסור, כיון שזהו כמכשירי אוכל נפש, האסורים ביום טוב.

מביאה הגמרא הלכה נוספת בענין זה: אָמַר רַב יוֹסֵף, תַּלְמִיד חָכָם, הבקי בהלכות שחיטה ובדיקת הסכין, רוֹאֶה לְעַצְמוֹ – רשאי לבדוק לעצמו את הסכין, שהרי לגביו אין חשש שיצא חוץ לתחום, שהרי הוא בודק בעצמו, וּלאחר מכן מַשְׁאִילָה לַאֲחֵרִים.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שִׁפּוּד שֶׁנִרְצַף – שהתעקם והתכופף לגמרי, אָסוּר לְתַקְּנוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאַף עַל גַּב דְּפָּשִׁיט לֵיהּ בְּיָדֵיהּ – ואפילו שמיישר אותו בידיו, ללא כלי, הדבר אסור, משום שיש בכך משום תיקון כלי [ואין זה דומה ל'שפוד שנצרם' שהתבאר לעיל שלדעת רבי יהודה מותר לתקנו ביום טוב, כיון ששם אין זה אלא עיקום מועט, ואין זה נחשב כתיקון כלי].

 

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, שִׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ בָּשָׂר, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב, כיון שלאחר שהוציאו ממנו את הבשר הרי הוא מאוס, ומוקצה הוא, ואין בו צורך ליום טוב. רַב מַלְכְּיוֹ, וְאִיתֵּימָא – ויש אומרים שזהו רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר, שׁוֹמְטוֹ – גורר את השפוד מלפניו על ידי טלטול מן הצד, וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב הוּנָא, דין זה שמותר לגרור את השפוד על ידי טלטול מן הצד, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו (כזית) מעט בָּשָׂר, אמנם אין בו שיעור כזית, ולכן אינו חשוב לטלטלו בפני עצמו, אך מתיר הוא לטלטלו טלטול מן הצד. ורַבִינָא אָמַר, אֲפִילוּ אֵין עָלָיו (כזית) בָּשָׂר כלל, שָׁרֵי – מותר לטלטל את השיפוד, מִידֵי דַּהֲוָה אַקוֹץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – וכמו הדין של קוץ הנמצא ברשות הרבים, וחושש שיזיק הקוץ לעוברים ושבים, שרשאי להזיזו למקום שלא יזיק. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַבִינָא, שאף אם אין על השיפוד בשר כלל, מותר לסלקו לצדדים. [פירשנו כשיטת רש"י, שטלטול זה מותר אפילו בדרך רגילה. אמנם דעת הטור שההיתר בטלטול השיפוד שאין בו בשר הוא רק בדרך טלטול מן הצד].

 

שנינו במשנה, 'לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח שְׁקוֹל לִי בְּדִינַר בָּשָׂר וְכוּ' אבל שוחטין ומחלקים ביניהם'. מבררת הגמרא, הֵיכִי עָבֵיד – כיצד יעשו חלוקה זו, באופן שאינו רוצה ליטול מידה מסוימת כמו חצי או רבע [שאז ניתן לעשות כאמור במשנה לעיל, שמעמידים בהמה דומה כנגדה, ולאחר יום טוב אומדים את שוויה, ויודעים כמה שוה מחצית או רבע ממנה], אלא רוצה חתיכה סתם, ואינו יכול להזכיר פיסוק דמים, כיצד ינהג. מביאה הגמרא כתשובה את הדרך שהיו נוהגים בה במקומות מסוימים, שכל טבחי העיר היו חותכים את בשר הבהמות לחתיכות שוות, והיה כל אדם נוטל חתיכה כזו או חציה, והיה שוויה ידוע, כִּי הָא דִּבְּסוּרָא אָמְרֵי – כפי שבעיר סורא היו קוראים לאותה חתיכה ולמחציתה 'תַּרְטָּא' וּ'פַלְגָּא תַּרְטָּא', בָּעיר נָרַשׁ אָמְרֵי – היו מכנים את אותן חתיכות וחצייהן 'חֶלְקָא' וּ'פַלְגֵי חֶלְקָא'. בָּעיר מָתָא מְחַסְיָא אָמְרֵי, 'רִיבְעָא' וּ'פַלְגֵי רִיבְעָא'.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?