הלכות בכורות, פרק א, ז-ח
ז) הכל חייבין בבכור בהמה טהורה, כהנים, לויים, וישראלים. ואף על פי שהבכור של כל אדם ניתן לכהן, מכל מקום אם נולד לו – לכהן עצמו בכור, מקריב דמו ואימוריו, כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור, שנאמר 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך' וגו'. אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה, כהנים ולויים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.
ח) הבכור – בכור בהמה טהורה, נאכל בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום, שנאמר 'לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה, וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו'. ומאימתי מונה לו שנה, אם תם הוא, מונה לו מיום שמיני, שאז הוא ראוי להקרבה. ואם נולד בעל מום, מונה לו מיום שנולד, והוא שכלו לו חדשיו [-הסתיימו חודשי עיבורו כראוי], שהרי נראה לאכילה ביום לידתו. אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו, שאסור הוא באכילה ביום לידתו, מונה לו מיום שמיני, שאז יוצא הוא מכלל חשש 'נפל' ומותר באכילה.