הלכות קרבן פסח, פרק ג
ו) מי שאבד פסחו, ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהן עומדין לפניו, יקריב אי זה מהן שירצה לשם פסח, והשני יקרב לשם שלמים. ואם מצאו – מצא את הקרבן שהפריש ראשון אחר ששחט פסחו השני, הרי זה הראשון יקרב שלמים. וכן אם המיר – החליף בהמת חולין בקרבן זה שאבד לו, הנמצא אחר שחיטה, דין התמורה כדין הקרבן עצמו, וכשם שהקרבן עצמו קרב בתורת שלמים, הרי תמורה זו גם כן תקרב בתורת שלמים. אבל אם מצאו לקרבן שאבד קודם שחיטת זה השני שהפריש, הואיל ואף קרבן זה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים, כמו שביארנו, לכן אם המיר בהמת חולין בקרבן זה שאבד בתחילה הנמצא עתה, בין אם החליפם קודם שחיטת המופרש תחתיו, ובין אם החליפם לאחר השחיטה, כיון שאין בקרבן האבוד קדושה אחת קבועה, אינו יכול להתפיס קדושה מסוימת בתמורתו, ולכן אין תמורתו קריבה, אלא תרעה עד שיפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים.
ז) פסח שעברה שנתו, ושלמים הבאים מחמת הפסח, הרי הם כשלמים לכל דבר, טעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בפסח, שאינו טעון את כל הדברים הללו.
