הפטרת החודש – ויקהל פקודי

פרשת החודש

בשבת זו קוראים את פרשת 'החודש הזה לכם ראש חדשים', העוסקת בחודש ניסן, ומפטירים בנבואת יחזקאל על חנוכת בית המקדש השלישי לעתיד לבא, וימים אלו יתחילו 'בראשון באחד לחודש', וזהו ראש חדש ניסן.

ספר יחזקאל, פרק מה (טז) וכֹּל הָעָם הָאָרֶץ, יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת הניתנת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל, כפי השיעורים שהתבארו בפסוקים הקודמים, ועל ידי זה יהיו שותפים בקניית קרבנות הציבור לבית המקדש, כפי שיביא הנשיא. (יז) וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה מוטל להביא את הָעוֹלוֹת, וְהַמִּנְחָה, וְהַנֵּסֶךְ, המובאים בכל יום לקרבנות התמיד, וכן להוסיף את הקרבנות הבאים בַּחַגִּים [-שלשת הרגלים], וּבֶחֳדָשִׁים [-בראשי חדשים], וּבַשַּׁבָּתוֹת, בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל – בראש השנה ויום הכפורים, שבהם מביאים קרבנות מוסף ושעירי חטאת וכדומה, הוּא [-הנשיא] יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים שהציבור חייבים בהם, וכיון שכולם השתתפו בנתינת התרומה לנשיא, הרי זה נחשב שבאו הקרבנות מכל ישראל, לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל. כאן מתחילים הספרדים (יח) אף על פי שמצוות התורה לא ישתנו ולא יתחלפו לעולם, וגם לאחר ביאת המשיח, הפסוקים הבאים מתארים קרבנות במספרים ובזמנים שאינם מוזכרים בתורה, כיון שאין אלו קרבנות קבועים, אלא זהו סדר הקרבת קרבנות שתהיה מיוחדת לזמן חנוכת בית המקדש השלישי, וכמו שבחנוכת המשכן ובחנוכת בתי המקדש הראשון והשני היו קרבנות מסוימים שהוקרבו כהוראת שעה, כך בזמן חנוכת הבית השלישי יהיה סדר מסוים של הקרבת קרבנות, המתואר בפסוקים הבאים. כיון שהגאולה השלימה עתידה להתחיל בניסן ולהסתיים בתשרי, ולעיל (מ"ג י"ח) אמר ה' ליחזקאל כיצד יטהרו את המזבח שמונה ימים, וימים אלו יהיו קודם ראש חדש ניסן, לאחריהם יטהרו את הבית עצמו מא' בניסן ועד י"ד בניסן, אחר כך תתחיל חנוכת המקדש, ותהיה במשך מאה ותשעים יום, מיום הקרבת קרבן הפסח ועד שמיני עצרת, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, וזהו ציווי ליחזקאל הנביא בעצמו, שיקום באותה העת לתחיה ויעבוד בבית המקדש, בָּרִאשׁוֹן – בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים, וְחִטֵּאתָ – וטיהרת אֶת הַמִּקְדָּשׁ מטומאה שנעשתה במזיד. (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת, וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת – האולם וההיכל, וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ – בארבע פינות 'העזרה הגדולה' של המזבח, והוא הסובב [כאמור לעיל פרק מ"ג פסוק כ'], וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, והיא עזרת ישראל, ותהיה נתינת הדם על שלשת השערים שבעזרת ישראל, במזרח, בצפון ובדרום.  (כ) וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ, שיקריב שנית פר לחטאת, וטהרה שניה זו של המקדש תהיה מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי – מטומאת מקדש שנעשתה בשגגה של הוראה, שלא עיין כראוי, או בטומאה הבאה מחמת פתיות, חסרון ידיעה, וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת.  (כא) לאחר שהסתיים סדר טיהור המזבח וטיהור הבית, תתחיל חנוכת בית המקדש, בָּרִאשׁוֹן – ביום הראשון לחנוכת בית המקדש, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, הוא חודש ניסן, יִהְיֶה לָכֶם הַפָּסַח, כלומר, על אף שיש באותם ימים תוספת של קרבנות שונים לחנוכת הבית, לא יהיה ביטול או שינוי של קרבנות החג בעצמם, אלא יובאו כסדרם וכמצוותם, וינהגו כל מצוות חג הפסח הכתובים בתורה, חָג שְׁבֻעוֹת [-שבעה] יָמִים, מַצּוֹת יֵאָכֵל.  (כב) ובאותו יום של ערב פסח, מלבד קרבנות הפסח שיביאו כל ישראל ככתוב בתורה, וְעָשָׂה הַנָּשִׂיא בַּיּוֹם הַהוּא בהוראת שעה, לחנוכת המקדש, לכפר בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ, פַּר חַטָּאת.  (כג) וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, מלבד הקרבנות הכתובים בתורה שיש להביא בחג הפסח, יַעֲשֶׂה הנשיא עוֹלָה לַה' שִׁבְעַת פָּרִים וְשִׁבְעַת אֵילִים תְּמִימִם לַיּוֹם, שִׁבְעַת הַיָּמִים – בכל יום משבעת הימים יביא שבעה פרים ושבעה אילים, וְחַטָּאת – ולקרבן חטאת יביא שְׂעִיר עִזִּים לַיּוֹם.  (כד) וגם שיעור המנחות שיביא עם קרבנות מיוחדים אלו יהיו שונים מהמנחה הרגילה של הקרבנות, וּמִנְחָה של סולת אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה, וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה [אך גם באותם הימים, הנסכים של הקרבנות הקבועים לא יהיו בשיעור זה, אלא יהיו כשיעור הקבוע הכתוב בתורה].  (כה) וענין זה של חנוכת הבית השלישי ימשך עד חג הסוכות [ולהלן יבואר סדר הקרבנות בכל אותם ששה חודשים], עד שתסתיים חנוכת הבית בַּשְּׁבִיעִי – בחודש השביעי, הוא תשרי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֶּחָג, ובאותם שבעה ימים של חג הסוכות יַעֲשֶׂה כָאֵלֶּה – כקרבנות הללו שהקריב בחג הפסח שִׁבְעַת הַיָּמִים, כַּחַטָּאת, כָּעֹלָה, שבעה פרים ושבעה אילים ושעיר לחטאת, וְכַמִּנְחָה וְכַשָּׁמֶן, שתהיה מידתם שונה מהמידות הרגילות הכתובות בתורה, וכפי שהובאו בימי חג הפסח, ובאותו זמן תהיה מלחמת גוג ומגוג, וסוף התשועה של ישראל. פרק מו (א) עתה באה אליו הנבואה לומר כיצד יהיה סדר חנוכת הבית בכל אותם ששה חודשים שבין חג הפסח לחג הסוכות, ומקדים לומר כיצד יבוא הנשיא לבית המקדש. כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים – לצד מזרח, וזהו שער עזרת ישראל הפונה למזרח, יִהְיֶה סָגוּר בשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, כמו השער המזרחי של החצר החיצונית, אלא שהשער המזרחי של החצר החיצונית יהיה סגור תמיד, כמו שהתבאר לעיל (מ"ד א'-ב'), ואילו השער המזרחי של החצר הפנימית יהיה סגור רק בימות החול, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ, וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ [-ראש חדש] יִפָּתֵחַ.  (ב) וּבָא הַנָּשִׂיא לצורך הקרבת קרבנות החינוך אל השער הפנימי דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ, כי בשער של החצר הפנימית יהיה אולם השער מבחוץ, ויבוא מן החצר החיצונה דרך אולם השער המזרחי אל תוך השער, וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר, וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו, וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר, וְיָצָא, וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב.  (ג) והטעם שלא יסגרו את השער עד הערב, כיון שקרבנות אלו יהיו בשבתות וראשי חודשים, שאז מתאספים האנשים לבית המקדש, כמו שנאמר (ישעיהו ס"ו כ"ג) "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'", וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים, לִפְנֵי ה'.  (ד) וממשיך עתה לומר את דרך הקרבת קרבנות החינוך בשבתות של אותם ששה חדשים, וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לחנוכת הבית [מלבד הקרבנות הקבועים הקרבים בשבת], שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְאַיִל תָּמִים.  (ה) וּמִנְחָה הבאה עם הקרבנות, אֵיפָה סולת לָאַיִל, שזהו שיעור מנחת האיל בכל ימי החינוך, וְלַכְּבָשִׂים תהיה המִנְחָה מַתַּת יָדוֹ – השיעור שנותנים העם לנשיא מהתבואה, והיינו שישית האיפה סולת לכל כבש [וכמבואר בפסוק י"ד, שמנחת הכבש היא שישית האיפה], וְשֶׁמֶן בשיעור הִין לָאֵיפָה.  (ו) וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ – בכל ראש חדש של אותם ששה חודשים שיחנכו בהם את בית המקדש, יביא הנשיא פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם [-תמים], וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים, וָאַיִל, תְּמִימִם יִהְיוּ.  (ז) וְאֵיפָה סולת לַפָּר, וְאֵיפָה סולת לָאַיִל, יַעֲשֶׂה מִנְחָה, וְלַכְּבָשִׂים תהיה המנחה כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, והיינו שישית האיפה, וכמו שהתבאר בפסוק ה', וְשֶׁמֶן בשיעור הִין לָאֵיפָה.  (ח) עתה מוסיף ומבאר את דרך יציאת הנשיא מהעזרה, שלא תהיה כדרך כל העם, וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא, דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר של החצר הפנימית יָבוֹא, וּבְדַרְכּוֹ של אותו שער יֵצֵא.  (ט) אמנם רק הנשיא רשאי לעשות כן, וּבְבוֹא [-אבל כשיבואו] עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים, לא יצאו באותו שער שנכנסו בו, אלא הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב, וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה, לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ, כִּי נִכְחוֹ – בשער שכנגדו יֵצֵא [והוזכרו רק שער צפון ושער דרום, הגם ששער מזרח הפנימי יהיה פתוח בשבתות, מכל מקום אין רשות לעם הארץ להכנס ולצאת בשער זה, אלא רק להשתחוות כנגדו].  (י) אמנם, גם מה שהוזכר שהנשיא יוצא באותו שער שנכנס בו, זהו רק כשבא הנשיא לבדו, וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם – אבל כאשר יבוא הנשיא עם שאר העם, יכבד את העם וינהג כמותם, בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ, והיינו שיכנס בשער צפון או דרום, ויצא בשער שכנגדו, כפי שעושים כל העם.  (יא) אחרי שהתבארו הקרבנות שיקריב הנשיא לחנוכת בית המקדש בפסח ובסוכות, בשבתות ובראשי חודשים, כל אותם ששה חודשים, מבאר את סדר הקרבנות שיביא בשאר החגים שיחולו באותם ששה חודשים של חנוכת בית המקדש, וּבַחַגִּים – בחג השבועות, וּבַמּוֹעֲדִים – בראש השנה ויום הכפורים של אותה שנה, יביא את שיעור הקרבנות כמו בראשי חודשים של אותם ששה חודשים, פר אחד, איל אחד, וששה כבשים [כי הרי ראש השנה הוא גם ראש חדש, ובודאי לא יגרע מנין הקרבנות מבכל ראש חודש של אותם ימים, ולכן לא הוצרך לפרט את הקרבנות שיובאו בו], ותִּהְיֶה הַמִּנְחָה גם כן בשיעור המיוחד של ימי חנוכת הבית, וכפי שנאמר לעיל, אֵיפָה לַפָּר, וְאֵיפָה לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ, והיינו שישית האיפה, וכמו שהתבאר בפסוק ה', וְשֶׁמֶן בשיעור הִין לָאֵיפָה.  (יב) עתה מבאר את סדר הנהגת הנשיא בימות החול באותם ששה חודשים של חנוכת הבית, וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה, עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים נְדָבָה לַה', אף שבדרך כלל בימות החול יהיה השער המזרחי הפנימי סגור, כאמור לעיל, מכל מקום אם יבוא הנשיא להקריב קרבן משלו, וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים – יפתחו לכבודו את השער המזרחי הפנימי, וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו, כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אך לא יהיה זה כמו בימות השבת שנשאר השער פתוח כל היום, אלא וְיָצָא הנשיא, וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ, כי בימות החול לא יבואו העם להשתחוות כמו שיבואו בשבתות ובראשי חודשים.  (יג) עתה אומר את סדר הקרבנות לשם חנוכת הבית שיהיה בימות החול של אותם ששה חודשים, וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַה', בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ [מלבד קרבן התמיד שיוקרב כרגיל].  (יד) וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, שִׁשִּׁית הָאֵיפָה [כפי שהתבאר לעיל שזהו שיעור 'מתת ידו' האמור בכל המנחות של הכבשים בימי החינוך], וְשֶׁמֶן בשיעור שְׁלִישִׁית הַהִין [ואף שלפי החשבון של הין שמן לאיפה מנחה המובא בהקרבת פר, היה ראוי להביא שישית הין לשישית האיפה, כאן יביא שלישית ההין שמן, כדי] לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת, לרככה בשמן מרובה ['לָרֹס' מלשון רסיסים]. וכל מה שהתבאר עד עתה היה סדר הקרבנות שיוקרבו כהוראת שעה לחנוכת הבית, ומלבד זאת יביא מִנְחָה לַה', שהיא מנחת קרבנות התמיד המוקרבים בכל בוקר, חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד.  (טו) כי הבאת הקרבן המיוחד בכל בוקר לחנוכת הבית לא תבטל את הקרבת התמיד, אלא יַעֲשׂוּ אֶת הַכֶּבֶשׂ של קרבן התמיד, וְאֶת הַמִּנְחָה, וְאֶת הַשֶּׁמֶן, כשיעורים הכתובים בתורה [שהם שונים מקרבנות החינוך], ויובא קרבן התמיד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, עוֹלַת תָּמִיד, וכל שכן שלא יתבטל קרבן התמיד של בין הערביים. כאן מסיימים הספרדים (טז) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו, לא יהיה דינה ככל מתנת קרקע החוזרת ביובל, אלא נַחֲלָתוֹ של המקבל לעולם הִיא, לְבָנָיו של המקבל תִּהְיֶה, ולא תחזור להתחלק בין האחים, והטעם לכך, אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה – כיון שבין כך עתיד היה לרשת את אביו, ומאחר וקיבל חלק זה במתנה בחיי אביו, ישאר לו חלק זה לעולם.  (יז) וְכִי יִתֵּן הנשיא מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו, וְהָיְתָה לּוֹ רק עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר, שהיא שנת היובל, וְשָׁבַת [-ותשוב הקרקע] לַנָּשִׂיא, כדי שלא תוסב נחלת הנשיא לזרים, אלא אַךְ נַחֲלָתוֹ של הנשיא לבָּנָיו, לָהֶם תִּהְיֶה.  (יח) ועל ידי שהמתנות שיתן הנשיא יחזרו אליו ביובל ויוכל להורישם לבניו, וְלֹא יִקַּח – לא יצטרך לקחת הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם, לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם – להונות אותם ולקחת מהם שלא כדין קרקעות כדי שיהיה לו מה להנחיל לבניו, אלא כיון שכל מתנותיו יחזרו אליו ביובל, הרי שמֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ, כלומר, שלא יהיה הדבר כפי שהיה בזמן המלכים הקודמים, שהיו נוטלים מהמון העם את שדותיהם, כי על ידי שתהיה נחלתו של הנשיא שייכת לו לעולם לא יצטרך ליטול דבר מהעם, אלא ינחיל לבניו את אחוזתו.